"החלטתי שלא אתן למחלה לעכב אותי"

לפני שלוש שנים, ב-2016, נפלו השמיים על אביבה אביטל (59): היא גילתה שהיא חולה בדלקת מפרקים שגרונית. במקביל החלה לה בעיית שמיעה, וזמן לא רב אחר כך, ב-2017, התגרשה מבעלה. היא נותרה כאובה, מבולבלת וחסרת אונים. אבל לא להרבה זמן – אביטל, אישה אופטימית ורבת פעלים, שהייתה מורה לחינוך מיוחד במשך 30 שנה, אמא לשלושה ילדים וסבתא לשלושה נכדים, החליטה לא לתת לאף אחד מהאירועים הקשים האלה להפיל אותה אל האופל.

"אימצתי לעצמי כמה תובנות", היא משחזרת. "למשל, שלגוף שלי תאריך תפוגה אבל לא לי. ואני מתכוונת לנצל כל רגע בחוכמה. חיפשתי מה לעשות, התחלתי לשפץ את הגינה, אבל אז האיש שלי ב-36 השנים האחרונות קם והלך, ככה מהיום למחר". קולה של אביטל נחנק כשהיא נזכרת באותה שנה לא פשוטה. "עשיתי כל מה שרק יכולתי לעלות על הדעת כדי לשקם את עצמי רגשית. סדנאות, טיפולים אישיים, טיפולים קבוצתיים, כתיבה, תיאטרון, ציור, חודש במדבר. היו לי שאריות בטון מהשביל שבניתי בחצר והחלטתי להשתעשע. התחלתי להכין כלים מבטון. קערות לצמחים אני קוראת להם. חילקתי מתנות, מצא חן בעיניי ובעיני החברים, והמשכתי. היו אלה הילדים שלי שהציעו לי להתחיל לנסות למכור. בכל זאת החומרים עולים כסף. עשיתי שילוב אהבות - צמחים ובטון". מחירי הכלים, אגב, מתחילים מ-40 שקלים.

היום, שלוש שנים אחרי, מוכרת אביטל בהצלחה רבה כלי בטון מרהיבים מעשה ידיה, מחצר ביתה שביישוב עזר. ביולי שנה שעברה פתחה עסק באופן רשמי. לאתר שלה היא קוראת     - JAME TAR" יוצרת כלים מבטון".

מאיפה השם הזה?

"בצרפתית הפירוש הוא 'אף פעם לא מאוחר', JAMAIS TARD. קיצרנו את המילה כדי שלא יהיה מעיק מדי. הכוונה היא בגיל 56 לא מאוחר, תמיד אפשר".

מה יש בבטון שכל כך דיבר אלייך?

"בטון הוא לכאורה חומר קר ומנוכר, אבל רק לכאורה. לא חשבתי שאני אדם יצירתי. התחלתי להתעסק בזה, ולאט לאט למדתי את התכונות של הבטון, וכמה הוא יכול להיות גמיש וחלק כמו שיש. זה היה הרבה ניסוי וטעיה, וגם הרבה חוצפה. הגעתי לכל מיני מפעלים שמוכרים צבעים, שאלתי, התעניינתי. למדתי איך לעשות את הכלים בצורה נכונה לי, שתתאים לדלקת המפרקים. בשנה אחרונה עשיתי קפיצת מדרגה - הוספתי לכלים כתובים, מסרים ומיתוגים של חברות. לא מזמן קיבלתי הזמנה לכלים ללא ניקוז. שלא ישמשו כעציצים אלא ככלי נוי למטבח ולסלון. מאד מרגש".

"יש ימים שאני גוררת רגל ולא עושה מזה עניין"

"די מהר הבנתי שאני צריכה לחיות עם המחלה". אביבה אביטל עם אחת היצירות מעשה ידיה, צילום: דיאנה שפר ויינברג

מאיפה ההשראה לכתובים?

"מכל מיני מקומות. למשל הייתי באיזו חנות וראיתי שלט 'ושמחת בחייך'. זה מאד דיבר אלי וריגש אותי. לקחתי את הרעיון והעברתי לבטון. יש כאלה שמבקשים כתובים מיוחדים, למשל 'הסבתא הכי מפנקת'. אני מדפיסה על רצועות הדפסה מיוחדות. אני מגוונת את הבטון בעזרת פיגמנט, יש לי כלים צהובים ואדומים, וגם לאפור של הבטון יש מנעד צבעים - מאפור בהיר וכמעט לבן ועד כהה וכמעט שחור. זה עולם ומלואו".

את העובדה שהיא חולה בדלקת מפרקים שגרונית גילתה אביטל שנתיים לפני שפרשה ממשרד החינוך. זה התחיל מכאבים קשים ובעיית תנועה. היה לה קושי במפרקי הירך ובתנועת הידיים, נוקשות של הידיים והמרפקים. "די מהר גילו מה יש לי, די מהר אמרו לי שאין הרבה מה לעשות בעניין, ודי מהר הבנתי שאני צריכה לחיות עם זה", היא אומרת. "חיפשתי הקלות דרך רפואה אלטרנטיבית, פיזיותרפיה, תוספי תזונה. אני מנסה להקפיד על תזונה בריאה צמחונית כבר 27 שנה, לוקחת כדורים נגד כאבים כשצריך, וגיליתי את הפילאטיס. זה העוגן שלי. הפילאטיס הוא פתרון נהדר עבורי לשמור על הגמישות. בחורף המצב פחות טוב. מזג האוויר משפיע, מצב הרוח משפיע, הכל משפיע. אני משתדלת לא לתת למחלה לעכב אותי, זה עניין של החלטה. זאת דלקת נודדת, היא כל פעם בחלקים שונים של הגוף ואני מתמודדת. בעיית האוזניים טופלה חלקית. אחת לכמה חודשים אני צריכה לחזור על טיפול אנטיביוטי מורכב".

היו רגעי אימה?

"בוודאי. פרשתי, גיליתי שאני חולה. זאת לא הייתה אימה, זאת הייתה בעתה. לא ידעתי מה המחלה יכולה לעשות. כבר ראיתי מול עיני את הנכות, את המגבלה, את חוסר היכולת לתפקד. אני גרה בבית שיש בו מדרגות וזה היה מאד מפחיד. אני לא מאלה שיושבות ומתבכיינות. יש ימים שאני גוררת רגל ומעדיפה לא לעשות מזה עניין".

סטירת לחי ששינתה את כל הפרופורציות בחיים

"בטון הוא לכאורה חומר קר ומנוכר, אבל רק לכאורה". חלק מעבודותיה של אביטל, צילום באדיבותה

מה הכי עזר לך בתקופה הקשה?

"מדורת השבט שהקיפה אותי של כל הנשים בחיי. קבוצת חברות שלא נתנו לי ליפול. כל בוקר אני מודה על מה שיש לי. הייתי בחיפוש מתמיד אחרי פתרונות. זאת הייתה סטירת לחי ששינתה את כל הפרופורציות בחיים. החלטתי להתמקד בראייה של הטוב. אי אפשר לדעת מה הצפי של המחלה. זה יכול להישאר ככה וזה יכול להחמיר".

את זוכרת את הכלי הראשון שיצרת?

"הראשונים היו ממש פרימיטיביים. פשוטים, בלי דוגמאות, איורים או כתובים. התחלתי לצבוע בגואש, ומהר מאד הבנתי שגואש לא עובד ועברתי לאקרילי. יש כלי אחד שאני לא מוכרת, הוא מזכיר לי איפה התחלתי. בטון לבן מאויר מודפס, הפתח העליון שלו לא סימטרי. הוא אחד הראשונים היותר מעוצבים".

אילו תגובות את מקבלת על הכלים?

"כותבים לי שזה מדהים שאפשר לראות את הנשמה שלי בבטון. ממש השבוע התקשרה אלי חברה וסיפרה לי שחבר שלה מוזמן לארוחה חשובה עם איזה שגריר, ושאלה אם יש לי משהו להציע. שלחתי לה כמה תמונות של כלים מוכנים, הוא בחר כלי והבאתי לו הביתה. הוא חיבק אותי בהתרגשות כאילו שהבאתי לו את הירח. הכלים מרגשים. מישהי כתבה לי: '50 גוונים של בטון מעולם לא היו משמחים כל כך'".

אביטל מעולם לא חשבה שכך ייראו חייה כשעזבה את משרד החינוך, לפני הפרידה המטלטלת מבעלה. "חשבתי שאנוח, שאיהנה מהנכדים ושאחפש לי תעסוקה קטנה. הגירושים אילצו אותי לחפש תעסוקה כדי למלא חלל רגשי וגם כלכלי", היא אומרת. לפני חצי שנה עשתה מעשה נוסף - קעקוע של פרפר כחול, עם הפנים לשמיים. "המסר הוא ליהנות עכשיו. להאמין בעצמך, רק אנחנו יכולים לטפל בעצמנו. לנצל כל רגע לשמחה ואהבה".

היום היא נמצאת בזוגיות, נהנית מחייה. הציטוט של נלסון מנדלה הפותח את עמוד האתר שלה ללא ספק אומר הרבה על המסע שלה: "בעודי יוצא מהדלת לעבר החופש שלי, ידעתי כי אם לא אשאיר את כל הכעס והמרירות מאחוריי, אני עדיין אשאר בכלא".

תחביב חדש אחרי הפנסיה: סריגת קקטוסים

ממנהל מכירות לליצן רפואי

בגיל 57: עזבה קריירה בבנק לטובת עיצוב אופנה

הגשימו חלום ישן והפכו לנהגות אוטובוס