"השבר ברגל הציל אותי ופתח לי קריירה חדשה"
כשחברים שאלו את בטי מאיר בת ה-64 מה תעשה כשתפרוש מ-40 שנים של קריירה מפוארת כאחות, אמרה: "לא יודעת. יהיה בסדר". היא לא העלתה בדעתה עד כמה יהיה בסדר, ובטח לא חשבה שמה שיוביל את דרכה החדשה יהיה דווקא שבר ברגל. אם אתם מאלה שמאמינים באמרה "כשחלון נסגר נפתחת דלת", זה בדיוק היה המקרה. מאיר אלמנה, אמא לשלושה וסבתא לשבעה, ובמשך שנים רבות עבדה כאחות מיילדת. היא עסקה בתפקידי ניהול במחלקת יולדות ומאוחר יותר גם העבירה הלאה את הידע שלה, והייתה מרצה בכירה בבית ספר לאחיות. לפני חמש שנים שברה את רגלה, ושלושה חודשים על כיסא גלגלים הכתיבו את מסלול הפרישה שלה.
"שבר הכי טיפשי בעולם", היא אומרת, "החלקתי בבית, שברתי את שתי עצמות השוק ונאלצתי לעבור ניתוח. חודש אחרי הניתוח התאשפזתי שוב בגלל חשש לזיהום. הייתי צריכה לקבל אנטיביוטיקה בכמויות מאד גדולות לתוך הווריד במשך חודש באשפוז בית. כל השיקום מאד התעכב". השעמום על כיסא הגלגלים הביא אותה לחפש תעסוקה, והיא מצאה את האושר שמלווה אותה מאז - מאיר עוסקת באמנות שימושית במלוא מובן המילה. אין חפץ, ולא משנה מה יהיה מצבו, שהיא לא תחפש ותמצא מה לעשות בו.
איך תפקדת לבד על כיסא גלגלים?
"זה היה בעיקר מהכיסא למיטה. בהתחלה הייתי בעיקר מודאגת. היו הרבה חששות כי לא היה ברור אם הזיהום הוא בעצם, ואז זה סיפור מאד מסובך, ובגלל החשש נתנו לי אנטיביוטיקה. הבת שלי הייתה מגיעה לשלב המקלחת, שלא אהיה לבד. כל שאר היממה הייתי לבד. הבן שלי הגיע לכבס כל סוף שבוע כי לא יכולתי להגיע למכונת הכביסה. את האינפוזיה הרכבתי לבד. הציוד מגיע מוכן בארגזים עם כל מה שצריך: פדים, אלכוהול לחיטוי, מסכות חדר ניתוח, כפפות, פלסטרים. כל שבוע הגיע ארגז בערכות מיוחדות. בהתחלה קיבלתי מאמא שלי משלוחי אוכל, ואז התחלתי להזמין משלוחים. סבסדתי יפה את המסעדות באזור".
מה עשית כל היום?
"קודם כל חזרתי לסרוג, אחרי המון שנים שלא סרגתי. ממש במקרה שבועיים לפני הנפילה עברתי דרך איזו חנות, וקניתי לי מסרגה עבה לחוטי טריקו, שיהיה. מהרגע שחזרתי מבית החולים סרגתי. בהתחלה סרגתי שטיחון ואז התחלתי לסרוג את עצמי לדעת. כל מה שמצאתי בארון סרגתי. האנטיביוטיקה הגיעה עם ערכות מסודרות בתוך ניילון עבה, ולא רציתי לזרוק אותו. חיפשתי באינטרנט ומצאתי הדרכה איך עושים משקית ניילון חוט אחד ארוך. התחלתי לסרוג מחוטי ניילון שחתכתי. סרגתי תיקים שקופים, נרתיקים לטלפון. העיתון היה מגיע כל יום בתוך שקית צבעונית שגם אותה הפכתי לחוטים וסרגתי. כל מה שמצאתי בבית השתמשתי בו.
"מצאתי חרוזים ולמדתי איך לשלב אותם בסריגה. האלכוהול לחיטוי הגיע בקופסאות פלסטיק של ליטר. הדבקתי עליו כל מיני דואר פרסומות שקיבלתי והפכתי אותו לוואזה. קופסאות של דגני בוקר הפכו גם הן ליצירת אמנות. ספר רפואה ישן שהיה לי בבית הפך לקיפולי דפים ויצירה תלת ממדית. לא זרקתי שום דבר. זכרתי שפעם ראיתי יצירות כאלה בחנות ספרים בחו"ל ופשוט ניסיתי, ניסוי וטעיה. יום אחד התעוררתי בשתיים בלילה ושאלתי את עצמי מה אפשר לעשות עם קלטות האודיו של פעם. קיבלתי ממישהי שקית יפה, סרגתי את הסלילים ושמתי על קנבס. אנשים לא תמיד מזהים ממה עשויות היצירות".
גיטרה ישנה הפכה לפריט נוי. יצירה של בטי מאיר, צילום באדיבותה
"בזכות האמנות לא נכנסתי לדיכאון"
בטי מאיר על רקע חלק מיצירותיה. "אמנות ויצירה זו תרפיה". צילום באדיבותה
אחרי שלושה חודשים קמה מאיר מכיסא הגלגלים, אבל שנה וחודש אחרי הניתוח הראשון נאלצה לעבור ניתוח נוסף, כדי להוציא את הפלטות מהרגל. אז כבר הייתה עמוק בתוך האמנות. כל יום פרסמה בפייסבוק תמונות של מעשה ידיה, וככל שהגיעו יותר מחמאות קיבלה רוח גבית להמשיך. הסתובבה בחנויות יצירה, הצטרפה לקבוצות אמנים בפייסבוק. "הייתה התפרצות של יצירה", היא אומרת, "בעצם רוב הזמן מחזרתי. נתתי תפקיד חדש לחומרים אחרי שסיימו את תפקידם. למשל גיטרה שכבר לא יכולה לנגן, אבל היא יכולה להיות מעוטרת ולהיות חפץ נוי על הקיר. אני גם עושה מיחדוש, למשל מסגרת של תמונה נשארת מסגרת, אבל במקום תמונה היא הופכת מסגרת לפרחים שהוספתי".
תוך כדי חיפוש אחר חומרים גילתה מאיר גם את הפורצלן הקר. היא התאהבה בחומר שהיה מאד נעים למגע ולעבודה והתייבש במהירות באוויר. ולא, למרות השם פורצלן קר לא עשוי מזכוכית - הוא יותר דומה לקרמיקה עדינה. "עשיתי בעיקר פסלונים, חרוזים לתכשיטים, פרחים, רימונים, חנוכיות" היא מספרת. "ניסיתי לצבוע אותו אחרי ייבוש בסוגי צבעים שונים והחלטתי לבדוק איך הוא מדבר עם צבעי זכוכית. זה היה שידוך שאני יצרתי. נפתח לי עולם חדש ומטורף. צבעי הזכוכית נתנו לחומר מראה זכוכיתי". את כל היצירות היא מוכרת בביתה שבכפר סבא, ומעבירה את הידע שרכשה גם בסדנאות.
אפשר לומר שהאמנות הצילה אותך?
"לגמרי. הייתה לי את כל הלגיטימציה להיכנס לדיכאון, ובזכות האמנות זה לא קרה. אמנות ויצירה זאת תרפיה. פרחתי, זה נתן לי כוח. קראתי קצת חומר על הקשר בין סריגה ובריאות, ומסתבר שחקרו לא מעט בנושא. סריגה זאת פעולה שבמהותה היא מדיטטיבית. היום אנחנו יודעים שמדיטציה מורידה סטרס, מורידה דופק ולחץ דם. באופן אינטואיטיבי הגוף שלי מצא פתרון איך להירגע ואיך לעזור לעצמו. לפעמים צריך רק להקשיב לעצמנו".
היכולת הזאת להפוך לימונים ללימונדה נמצאת במאיר כבר בילדותה. לא במקרה היא עסוקה בימים אלה בכתיבת ספר סיפורי חייה, ונתנה לו את השם "אופטימית מלידה". "יש לי יכולת להסתכל בעין אופטימית על החיים, גם בעתות משבר", היא מספרת. "אני זוכרת שהייתי בת שמונה, עולה חדשה מרומניה, בלונדינית קטנה שלא מבינה את השפה. באופן קבוע היה מישהו בבית ספר שחשב שזה נהדר להרביץ לי על רקע יומי. הייתי בורחת מבית הספר. פעם הוא הרביץ לי באמצע שיעור. קפצתי על השולחן וברחתי דרך החלון הביתה. הבנתי שהפתרונות שאני מוצאת לא מוצלחים, ושאני לא ממש מצליחה להתחבא ממנו. יום אחד פשוט החזרתי לו מכות. אני זוכרת את המבט ההמום שלו. הוא לא הבין איך הבלונדינית הקטנה מחזירה לו באגרופים קטנים, ועוד לפני חבריו. הוא ניסה עוד פעם אחת מאז, וזהו. בבית ספר דאגו להודיע לכולם שממנה צריך להיזהר כי היא מרביצנית. אני בת יחידה אז גם לא היו לי אחים או אחיות שיגנו עלי".
"הראש מתערב כשהלב בוכה"
היצירה שבטי מאיר מכנה "המאסטר פיס שלי". צילום באדיבותה
אותה אופטימיות עזרה לה גם אחרי מות בעלה, לפני 12 שנה. "חשבתי שמכיוון שאני אחות ולימדתי גם על אבל שנים רבות יש קיצורי דרך, אבל אין", היא אומרת. "צריך לעבור את כל השלבים הרשומים בספרי הפסיכולוגיה. אמנם לא ישבתי לבכות כל היום אבל לא עשיתי עבודה, והבנתי שהילדים כבר חוששים לי. חיפשתי עזרה, הלכתי לשיחות וקמתי. אחרי טרגדיה כזאת, הדבר הראשון שרוצים לעשות זה להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת. זה קשה, אבל זה לא היה פתרון לא עבורי ולא עבור ילדיי. שם נכנסה האופטימיות. זה צורך להציל את עצמי. הראש מתערב כשהלב בוכה. השיח הפנימי בין הראש ללב הוביל אותי לשמחתי למקומות טובים".
יש יצירה שאת גאה בה במיוחד?
"הייתה יצירה שהעמידה בפניי משימה טכנית קשה במיוחד. הרעיון לא תמיד מספיק, השאלה היא איך מביאים את זה לידי ביצוע. מישהי הביאה לי שתי מסגרות גדולות מאלומיניום של מנורות תקרה גדולות, אחת עם מראה ואחת בלי. הגודל חייב אותי לפרחים גדולים שהתכופפו והייתי צריכה למצוא פתרון איך להעמיד אותם. נזכרתי שקיבלתי מנפח הזכוכית בחנות צינורות זכוכית דקים. השתמשתי בשתי המסגרות יחד עם המראה וזה יצא נפלא. זה תלוי אצלה עד היום, זה המאסטר פיס שלי".
מה החלום?
"להמשיך לגדול. יותר סדנאות, להוציא ערכות שאפשר להכין בבית. השבר הזה ברגל פשוט פתח לי קריירה חדשה שכולה יצירה והנאה. אני גם פוגשת המון אנשים, נפתח לי עולם מלא וחדש וזה ממלא אותי באושר ימים ולילות. תמיד יש עוד משהו שאני רוצה לעשות. לאחרונה לקחתי בקבוקי בושם ריקים והפכתי אותם לכלי לפרחים. הזבל של האחד הוא האוצר של השני. היום אני קוראת לעצמי אמנית רב תחומית בלי להתבלבל".
מה היית עושה בפנסיה אילו לא היית שוברת את הרגל?
"לא טרחתי לחשוב על זה, אבל תמיד היה לי ברור שלא אלך לאיבוד".
מגשימות את עצמן יום יום בגיל 70
"כך אחד יכול ליצור, גם מי שיש לו ידיים שמאליות"
"רציתי שיזכרו את אבא דרך היצירות שלו"
שחזור חפצים: יש קסם בפגמים של חפץ ישן
שיפוץ רהיטים ישנים, שלב אחר שלב
אנשים מתמודדים באופן שונה זה מזה עם בשורות איוב. יש שיתכנסו בתוך עצמם ויבכו על מר גורלם, יש שיאבדו את הטעם...
רוני שיר מראש העין, 57, בזוגיות ואם לשתי בנות, עסקה אמנם במהלך חייה בפעילות גופנית אבל ליוגה מעולם לא...
"רק בשנות העשרים המאוחרות שלי הודיתי בפני עצמי שאני אישה בגוף של גבר. עוד לא עשיתי עם זה כלום אבל לפחות...