"לכל בית יש סיפור, הגיע הזמן לתעד אותו"
אומרים שלא משנה כמה דירות נעבור בחיינו, בלילה, כשנחלום על בית, זה יהיה תמיד בית ילדותנו – הבית שבו גדלנו, ובו צברנו שפע של חוויות וזיכרונות. אבל מעטים מאיתנו נוצרים חוויית זיכרון מוחשית של אותו בית, מעבר לזיכרונות ולחלומות, חוויה שאותה ניתן להעביר גם לדורות הבאים. פרויקט "לאצור את הזמן" של ורד בבאי ודרור צונץ, נכנס בדיוק למשבצת הזו – זהו לא עוד פרויקט תיעוד והנצחה, כי מעבר לסיפור האישי והמשפחתי שמתועד בספר איכותי, ברגישות ובחן במילים ובתמונות, מובא גם סיפורו של הבית – על כל מה שבני המשפחה ספגו בו במהלך השנים - על חוויות הילדות, החינוך והתרבות.
"הרעיון הוא לתת כבוד לסיפורי חיים של אנשים, אבל מתוך ההקשר של הבית - מהי המשמעות של בית עבורנו", מסבירה ורד. "בבית צוברים הרבה חוויות ועוברים משברים, זה מקום מאד חשוב במיוחד אצלנו בארץ, שאנחנו תרבות של מהגרים. הרבה אנשים נאלצו לעזוב בתים וחיים קודמים, ובניית הבית הייתה דבר מאד משמעותי עבורם".
הכל התחיל כשוורד, צורפת במקצועה העוסקת גם בצילום פנתה לדרור, מעצב גרפי, כדי שיעצב ספר בישול עבור אמה לרגל יום הולדתה ה-75. את התמונות צילמה ורד. "דרך העיסוק בבישולים ובבית ובאהבה שהעניקה לבני המשפחה דרך האוכל, נוצר ספר אישי של מאכלים ומתכונים וגם חוויות של אנשים שאכלו אצלה בבית", מסביר דרור. מאז הגיעו ספרים נוספים, המתעדים סיפורים משפחתיים דרך הציר המרכזי של הבית. "דרך הפרויקט אנחנו משלבים הרבה אהבות שלנו ומיומנויות שרכשנו בשנים האחרונות, כמו הקשבה והתבוננות בפרטים", מוסיפה ורד.
"הרבה אנשים מצטערים שלא חשבו לתעד את הבית"
מתוך הפרויקט "סיפורים מהבית". למטה: כריכה אצל כורך מקצועי. צילומים: ורד בבאי
מה החשיבות בתיעוד?
דרור:" אנחנו בגיל בוגר מספיק מכדי להיות אדישים לסיפורי ההורים והסבים שלנו. אנחנו מבינים שהחיים יותר מורכבים ועשירים ממה שהיה נראה לנו לפני 10-20 שנה, בעצמנו צברנו ניסיון חיים וזה גיל שכבר מתחילים לאבד את הקרובים לנו, ועולות שאלות כמו מה עושים עם החפצים שלהם, האם יש להם משמעות. חפץ שאתה יכול לזלזל בו ביום מסוים, למחרת הלוויה מקבל משמעות אחרת, הוא מסמל לך שייכות לעולם תרבותי שמשפיע עליך. אנחנו כל הזמן מגדירים את עצמנו דרך העבודה שלנו, דרך המוצא שלנו, אבל זה הרבה יותר עשיר מזה. גם לטעם המוזיקלי שלנו יש השפעה מבית ההורים והסבים, וגם לאוכל ולסגנון הלבוש שלנו. כשאתה מתחיל לאבד את האדם הקרוב לך ואת הסדקים בקירות הבית שהיו בו, אתה עובר פרק מאד משמעותי בחייך, והוא לא בהכרח חייב להסתיים בכאב או בהדחקה.
"אפשר להנציח ולתעד את זה ולספר לעצמנו על חיים שקיימים פה. לשמש זיכרון לדורות הבאים, אחרת אין חשיבות לתיעוד בספר. כמו כן יש בספר כזה גם שליחות היסטורית, יש פה סיפור לאומי. הרי בכל בית יש זוג או פועל ששייך להקמת המדינה, לכל בית יש סיפור והוא מאד מעניין, וככל שהבית יותר ותיק ודייריו יותר נאמנים לו, יש בו יותר עומק".
ורד: "כל בית מכיל חפצים עם משמעות. דרך הפרויקט נחשפנו לקשר שיש בין אנשים לחפצים, כל מיני דברים שהתגלגלו בירושה ושמורים בוויטרינות. ראינו שבאף אחד מהפרויקטים של הנצחה ותיעוד שקיימים כיום אין משמעות לבית עצמו, ואנחנו רוצים להראות שיש משמעות גם לבית, לחלל. כשאתה מעצב את הבית שלך אתה כמו אוצר במוזיאון שמעצב אותו כראות עיניך. בתור ילד אתה פותח מגירות בבית, נחשף למה שקיים בתוכן וזוכר את זה, והרבה אנשים מצטערים שלא זכו לתעד את התוכן הזה".
דרור מספר כיצד הספר התיעודי יכול ממש להשפיע על דיירי הבית בקבלת החלטות הקשורות בחלל ובחפצים בו. "תיעדנו דירה בחיפה אצל זוג שחשב לעבור לדיור מוגן", הוא מספר. "התחלנו לעבוד, ראיינו אותם במשך יומיים, ורד התחילה לצלם, עיצבנו, ערכנו והבאנו להם סקיצה ראשונה מודפסת. האישה ראתה, קראה לבעלה ואמרה לו: 'אי אפשר לעזוב את הבית הזה, הוא מאד יפה!'. והם באמת נשארו לגור בו ולא עברו לדיור מוגן. פתאום היא ראתה חפצים שהיא שמה לב אליהם, וגם פריטים שיש לה סיפור מיוחד איתם - כמו נברשת הסלון הגדולה שהזכירה לזוג את המנורות מבית הוריהם – אבל הילדים שלהם ממש לא אהבו. כשהספר יצא הבעל נפטר, הוא לא הספיק לראות את הספר, אבל כל הילדים שלהם התרגשו ממנו מאוד. הם נחשפו דרכו לסיפורים שמאחורי החפצים, כולל לסיפור שמאחורי אותה נברשת שגרם להם לרצות אותה מאוד ולדון ביניהם מי מהם יזכה לקבל אותה. הם נקשרו אליה דרך הסיפור שמאחוריה ושלא ידעו על קיומו".
"לא כולם רוצים להרהר בחלק האחרון של החיים אבל הזמן הוא קריטי". דרור צונץ וורד בבאי, צילום: ליאה קיראל
"הזמן טס וצריך לתפוס את הרגע"
חפצים ישנים מקבלים משמעות חדשה. מתוך הפרויקט. צילומים: ורד בבאי
ספרו על תהליך העבודה על הספר.
ורד: "פונים אלינו בטלפון ואנחנו מנסים להבין בשיחה מי האנשים ומה היו מבקשים לתעד. לפי שיחת הטלפון הראשונית אנחנו קובעים יחד פגישה ומגיעים אליה עם שאלות מוכנות. מובן שיש הרבה שאלות שמתעוררות תוך כדי ראיון והכל מוקלט כדי להקל עלינו בתמלול. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שבעלי הבית לא מספרים הכל בפגישה הראשונה ומראש ידוע לנו כי ייערכו עוד שתיים או שלוש פגישות. בפגישות הבאות מוקצה גם זמן לצילום חפצים, חזית וחללים של הבית, נוף, ריהוט ותמונות. נשאלות שאלות על חפצים מסוימים, מעיינים במסמכים ותעודות ובונים מכל זה סיפור, שאותו אנחנו עורכים ומביאים לאישור סופי של בעלי הבית. אחרי קבלת האישור אנחנו כורכים את הספר בכריכה ידנית אצל כורך ספרים מסורתי, כריכה איכותית של פעם".
דרור: "כל התהליך מבוסס על הסקרנות שלנו ועל שיתוף הפעולה של בעלי הבית. ברור לנו שבפגישה הראשונה לוקח זמן לפתוח את הלב ואת הדלת בפני אנשים זרים, אבל המתח מתפוגג די מהר. בפגישה השנייה עולים דברים, בני הבית יותר נפתחים ומתפתח בינינו קשר מקצועי וחברי שמאפשר לנו לעשות את העבודה שלנו טובה ומרגשת יותר. זה תהליך אינטנסיבי שאורך כחודשיים-שלושה".
הספר התיעודי מתאים להנצחת בית טרם מעבר לדיור מוגן, אבל לא רק – גם לציון יום הולדת עגול, חגיגות יובל לנישואים או כמתנה מבני הבית להוריהם. ורד ודרור מעידים כי פונים אליהם גם מבוגרים שמעוניינים להנציח את הסיפור שלהם ואת הבית, וגם ילדיהם המעוניינים בזיכרון המשפחתי הזה, שיישאר איתם הלאה. "זו הזדמנות נהדרת לבני הבית לתעד חלק משמעותי בשייכות שלהם למקום הזה – למשפחה, לעם, לאדמה, וגם לקבוע איך היו רוצים שהדורות הבאים יזכרו אותם. הם מבינים כי יש חשיבות בניסוח הסיפור שלהם, הרי היסטוריה היא לא דבר אובייקטיבי", אומרת ורד.
"הספר הזה מיועד לכולם. לבית יש משמעות מאד גדולה - שם מתנהלים רוב החיים שלנו. לא כולם רוצים להרהר בחלק האחרון של החיים ודוחים את זה, אבל לפעמים מפספסים והזמן פה הוא קריטי, כי גם הפרויקט שלנו לוקח זמן. מדובר בספר ולא בפרויקט וירטואלי, ולמי שמתלבט אנחנו מראים בשמחה את התוצרים שלנו וספרים קודמים שהוצאנו לאור. המסר שלנו הוא שלא צריך להסס, הזמן טס וצריך לתפוס את הרגע".
לפרטים נוספים על פרויקט "סיפורים מהבית" לחצו בבקשה כאן.
החפצים שהנכדים שלנו לעולם לא יכירו
בקיץ הזה הבת שלנו תלבש לבן, או אולי יהיה זה הבן שישבור את הכוס, אבל אנחנו לא ממש בעננים. לא שלמים עם הבחירה...
"כאבם העז ושבריריותם אינם נראים ואינם נשמעים. קבוצה שקופה מבחינת הממסד והחברה, אך לצערנו הולכת וגדלה –...
"מאז פרוץ המלחמה, כותרות החדשות והרשתות החברתיות עוסקות בעיקר בסיפורי ילדים ובמשפחות צעירות. בני הגיל...