"ביום הייתי בבית הספר ובערב במחתרת"

בקיבוץ קראו לו עוזי כי עזרא היה גלותי מדי, במחתרת קראו לו בר כוכבא, הערבים קראו לו עזיזיי - אבל השם האמיתי שלו הוא עזרא בן יעקב, וסיפור חייו המצמרר שזור בסיפור הלאומי של הקמת המדינה ושנותיה הראשונות. לאחרונה, במסגרת קמפיין של המשרד לשוויון חברתי, ניבטות אלינו מהמסך הקטן פרצופו של מספר הסיפורים הנהדר יוסי אלפי. אלפי מזמין אזרחים ותיקים עולי ארצות ערב ואירן לתעד דרך האפליקציה "רואים את הקולות" את הסיפור האישי והמשפחתי שלהם. עזרא בן יעקב, 85, אמנם עדיין לא תיעד את סיפורו המיוחד, אבל בינתיים מספר אותו כאן.

מחר (חמישי) בשעה 19:30 אפשר יהיה לשמוע אותו עם סיפור חייו בספריית בית אריאלה בתל אביב, במסגרת סדרת המפגשים "שולחנות סיפור". הסיפור של עזרא מתחיל ב-1933 בעירק. הוא נולד בעיר חילה ליד בגדד, אח בכור לחמישה. ב-1941 כשהוא בן שמונה בלבד התרחש הפרהוד - פוגרום בן יומיים של המוסלמים ביהודי בגדד, ליל הבדולח של יהודי עיראק. 179 איש נרצחו, 242 ילדים הפכו ליתומים. כולם  נקברו בקבר אחים בבגדד.

אתה זוכר משהו מהפוגרום?

"אני זוכר בעיקר את התענית של אחרי. החריבו בתים, שדדו, קרעו ילדים מהאמהות שלהם סתם ככה בגלל שנאת יהודים. היה אבל גדול, אנשים הסתגרו, אווירה מאד קשה. זה התחיל בבגדד והתפשט גם לעיר שלנו. הורידו יהודים מכרכרות ושחטו אותם. אימא שלי שהייתה אחות בבית חולים נלקחה באמצע הלילה לראות את גופות המתים רק כדי להבהיל אותה. את כל זה לא ראיתי במו עיניי. לא את השחיטה ולא את הגופות. אני נלקחתי לתנועת נוער, זה היה ארגון חצי צבאי בשם "אל-פֻתֻוַה", משהו בסגנון הנוער ההיטלראי. היינו חייבים ללבוש  מדי חאקי מיוחדים ולהצדיע לכל קצין שפגשנו".

למד בגיל 13 להשתמש בסכין להגנה עצמית

 מימין למטה, כנער בקיבוץ נען. "המשבר היה בליל הסדר הראשון בקיבוץ, הגעגועים הציפו אותי". צילום באדיבותו

עזרא גדל במשפחה עם המון רוח ציונית ואהבת הארץ. זה היה כמעט מתבקש שבגיל 13 יצטרף לתנועת המחתרת הציונית בעירק. הפרעות גרמו לזעזוע עמוק בקרב היהודים, תחושת הביטחון התערערה והמטרה של המחתרת שגייסה ילדים בגילו של עזרא הייתה מאד ברורה - ללמוד עברית וציונות, ללמד שימוש בנשק ולהכשיר את הנערים לעלייה לארץ ישראל.

עזרא היה צעיר מדי בשביל נשק חם, ולמד להשתמש בסכין להגנה עצמית. המדריכים היו בני 21, מלבד שלמה הלל שהקים את התנועה והיה אז בן 23. הלל למי שלא זוכר כיהן כחבר כנסת (הכנסות ה-2–3 וה-8–12) מטעם מפא"י, כיו"ר הכנסת ה-11 וכשר הפנים והמשטרה בממשלת ישראל.

מה ההורים עושים באותה תקופה שאתה במחתרת?

"הם בעבודה, החיים נמשכו כרגיל. ביום הייתי בבית הספר ובערב במחתרת. אימא שלי הייתה מיילדת, היא הרוויחה באותה תקופה המון כסף. קודם עבדה בבית חולים ואחר כך פתחה קליניקה פרטית בבית. אני זוכר שאישה אחת שלא יכלה ללדת עברה טיפול אצל אימא וילדה בן. האבא המאושר רצה להביא מתנה והביא לנו פרה. איפה נחזיק פרה בבית. נתנו את הפרה לאנשים מכפר אחר, ומדי פעם היו מביאים לנו שמנת וחלב. אבא מכר בדים בשוק, הייתי עוזר לו לפעמים כדי שלא יגנבו ממנו. הוא לא היה סוחר גדול אבא שלי".

היית שובב?

"לא, הייתי ילד ממש טוב. תמיד לבוש יפה, עוזר להורים. לא הייתי חנון אבל אהבתי ללמוד. לא ידעתי לשחק ג'ולות ומשחקים מהסוג הזה".  

הוברח ארצה תמורת 50 דינר

300 איש באוהלים למשך חודש בתנאים לא תנאים.  עזרא בן יעקב כחייל, תמונה באדיבותו

בגיל 15 עזרא כבר היה מוכן לעלייה לישראל. המחיר להברחה היה יקר מאד, 50 דינר. הוא מכר את השעון שקיבל לבר מצווה וטבעת זהב עבה, ואמו השלימה את הכסף הנדרש. הקרקע הייתה מוכנה ליציאתו. כל התמונות שלו נשרפו כדי שאם חלילה יראו את האלבומים לא ישאלו שאלות. הגיעה השעה ללכת, ובאופן בלתי צפוי למרות שההורים עזרו לו לקראת היציאה - אמו התחרטה.

"היא לא נתנה לי לעזוב", הוא מספר, "פשוט סגרה את הדלת. היא ידעה שאני במחתרת, אבל כשהגיעה שעת הפרידה היא לא רצתה להיפרד ממני. כשניתנה הזדמנות שנייה פשוט ברחתי. לא גיליתי לאף אחד כי חששתי ששוב יעצרו אותי". הם היו אז 11 נערים שנסעו במיניבוס לבגדד, ושם, בבית של פעיל עלייה, עבר עזרא בדיקות רפואיות מקיפות, לברר אם הוא אכן כשיר לדרך הקשה.

 [#middleBanner] 

לא הצטערת שלא נפרדת מההורים?

"קרה משהו נהדר. המדריך שלי הגיע יום אחד לבגדד וסיפר לי שההורים שלי הגיעו להיפרד ממני ושהם נמצאים בשוק. זה היה מאוד מרגש. אימא נתנה לי עוד בגדים וכסף. אבא שלי היה אדם יותר עצור, ואותו יצא לי לראות שוב. הוא היה במצב נפשי ובריאותי מאד קשה. יום אחד אימא שלי ראתה אותו שוכב במיטה וממלמל שהוא רואה את דמותי על הקירות. היא חששה שהוא עומד להשתגע, וביקשה מנסים אחי שייקח אותו קצת להתאוורר בחוץ. לאן הולכים להתאוורר? לתחנת רכבת. ומי בדיוק עובר ברכבת מבגדד? אני. הייתי בדרך לבצרה. התחבקנו בהתרגשות והמשכתי בדרכי". 

הרבה כסף ניתן למבריחים מוסלמים שיעזרו להם בכל תחנה בדרכם. לא תמיד המבריחים עמדו במילתם. קרה שלקחו את כל החפצים והכסף של הנערים וברחו. כשהעיתונות המקומית הכריזה על חמישה ציונים שנתפסו ויוצאו בקרוב להורג, הנערים הבינו שגם הם בסכנה וכדאי שיתפצלו. עזרא נשאר חודש אצל פעיל בעליית גג בבצרה. יום אחד הגיעו לקחת אותו בחזרה לבגדד.

הוסגרו לטהרן ושוכנו בבית קברות

 ההורים הגיעו לבקר שנתיים אחרי שעלה ארצה. "גיליתי אח קטן שלא ידעתי שנולד לי". עזרא בן יעקב בצעירותו, צילום באדיבותו

"לא היה לי מושג מה קורה", הוא אומר. "בשלב הזה ההורים שלי בטוחים שאני כבר בחצי הדרך לישראל, ופתאום אני חוזר לבגדד", הוא מספר. בבגדד, בווילה של פעיל עלייה הלבישו אותם בבגדי מוסלמים, והם חיכו לשני מיניבוסים שיבואו לאסוף אותם לעיר אמרא.

"היינו בשטח הפקר", הוא מספר, "התחיל להיות חשוך וקר, הסתתרנו בשדה אורז. עם שחר יצאנו לכיוון גבול טהרן. העבירו אותנו בסירות כמו קייאקים בין קני הסוף אל בית של פעיל תנועה. איזה נהג ששמע שאנחנו רוצים לעבור את הגבול, והציע לעזור לנו תמורת כסף. הוא רצה מכל אחד 50 דינר. לא נתנו לו, והוא הלשין עלינו המנוול. פשוט הגיע עם כיתת חיילים. צעדנו בשורה, ידיים מורמות למעלה, ושרנו את 'התקווה'. הגענו עד לעמדה הצבאית. התחילו חקירות, אמרנו שאנחנו יהודים, שברחנו מהמשטר העירקי. היה אז הסכם הסגרה בין עירק לאירן, והקצין טען שהוא חייב להחזיר אותנו לעירק. יוסף בצרי שהיה איתנו בתנועה הוריד את השעון שלו. זה היה סימן. כל אחד מאיתנו הוציא כסף שוחד כדי שלא יסגירו אותנו".

יוסף בצרי מאוחר יותר היה אחד מהרוגי המלכות שהוצא להורג בעירק. הוא עלה לארץ, גויס לפעילות מודיעינית וחזר לעירק. ב-1951 נעצר יחד עם שלום צלאח ולטיף אפרים על ידי הבולשת העירקית. האשימו אותם שהיו מעורבים בפעילות חבלנית נגד יהודים בבגדד, במטרה לעודד אותם לעלות לישראל. בצרי וצאלח הוצאו להורג ב-1952. שלמה הלל סיפר שמילותיהם האחרונות היו "תחי מדינת ישראל". 

בסופו של דבר אחרי לא מעט שוחד הקבוצה עלתה לרכבת לטהרן, הישר לבית הקברות בעיר במה שהתחיל כבדיחה. "זה היה מחנה של כל הפליטים שברחו מעירק", הוא מספר. "האחראי עלינו שאל עבורנו על מקום. אמרו שאין מקום, במין הלצה אמרו לו: 'מה אתה רוצה, שנשים אותם בבית קברות?, והתשובה שלו הייתה: 'יש לכם בית קברות?'". חודש ימים היו שם. 300 איש באוהלים בתנאים לא תנאים, עד שקיבלו אשרות לעלות למטוס מטהרן לישראל.

"כמו שאני נתלשתי מביתי, הגעתי לפה והקמתי משפחה חדשה"

 עם אשתו יעל ביום חתונתם. צילום באדיבותו

נישקת את הקרקע כשהגעת לארץ?

"לא יודע, לא זוכר. אולי. אני זוכר את ההתרגשות העצומה. הגענו למולדת".

מה אתה עושה כשאתה נוחת?

"זה היה ב-1949, לקחו אותנו למחנה עולים בבית ליד. אמרתי שאני רוצה קיבוץ מאוחד כי השליחים שהיו בעירק היו מהקיבוץ המאוחד. שלחו אותי לקיבוץ נען. העבודה הראשונה שלי הייתה ברפת".

אתה בסך הכל ילד, אין בך פחד? געגועים למשפחה?

"הייתי כל כך חדור מטרה שלא יכולתי לחשוב על פחד. פשוט לא פחדתי ולא חשבתי על ההורים. השבר היה בחג פסח הראשון בקיבוץ. היה ליל סדר מאוד חגיגי ופתאום פרצתי בבכי. הגעגועים הציפו אותי".

מה עם ההורים?

"הם הגיעו ב-1951 עם כל האחים שלי, כולל אח שלא ידעתי על קיומו, שהיה בן שנה. בכלל לא ידעתי שאימא שלי ילדה. כשהגיעו אבא שלי עשה סלטות באוויר משמחה. שלחו אותם למקום שכוח אל ליד צפת. אבא ביקש שאקח אותם לירושלים, אחר כך עברנו למעברה ברמת השרון. ישנו במבנים דמויי צריפים עשויים מבד. ב-1954 עברנו לשיכון בשכונת מורשה ונשארנו ברמת השרון".

עזרא התגייס לצבא, אחר כך התפקד למפ"ם, היה מזכיר מפלגה של אחדות העבודה, מזכיר הנוער העובד ברמת השרון, והתמנה להקים מועדונים בכל מיני ישובים בנוער העובד. בין המדריכים פגש את יעל, אהבת חייו. הם התחתנו שנה אחרי שהכירו. החתונה הייתה בכיכר דיזנגוף בתל אביב באולם של הוועד למען החייל. יעל נפטרה לפני ארבע שנים ממחלה קשה. "לפעמים אני מדמיין שהיא עדיין פה",  הוא אומר בעצב. "כל תמונה, כל דבר מזכיר לי אותה. פה היא הייתה יושבת. פה היא אכלה".

הוא מתגורר עד היום ברמת השרון. היה חבר מועצה וממלא מקום ראש העיר. ב-2012 קיבל את תואר יקיר העיר. יש לו חמישה ילדים ו-13 נכדים. 12 שנה היה בוועד הפועל של ההסתדרות. גם עכשיו בפנסיה שלו הוא לא עוצר לרגע. מצייר, מפסל ומלמד ערבית בהתנדבות במתנ"סים. לא מעט מציוריו היפים מתארים את תחושת ההתנתקות שחווה כנער. באחד מציוריו עץ דקל ענק שנתלש משורשיו. "כמו שאני נתלשתי מביתי, הגעתי לפה והקמתי משפחה חדשה" הוא מסכם.

"מסרנו בגדים תמורת כמה תפוחי אדמה"

הטבות לניצולי שואה גם ליוצאי מדינות ערב

היום שבו הנאצים החליטו שסבא שלי מרגל

ניצחו את השואה וחגגו 70 שנות נישואים

"פתאום אמרו לאימא שהתינוקת נפטרה"