"ביכיתי את היותי הומו, רציתי ילדים"

החודש פרסמתי בחשבון הפייסבוק שלי תמונה של בניי, מיכאל ודניאל. "איזה נכדים יפים", התפעמה חברת פייסבוק חדשה שלא יודעת עלי דבר. "תודה," עניתי לה, "הם לא נכדיי, הם בניי". היא נבוכה. הרגעתי אותה. מובן שמישהי זרה שרואה גבר בן 59 שקמטי גיל בפניו מטפל בתאומים, חושבת שהם נכדיו.

אבל זה רק אמצע הסיפור שלי.

הגילוי, הסערה, והיועצת החינוכית שהצילה אותי

בגיל 14 גילה את המשיכה לבנים. אילן שיינפלד, צילום: מולי נעים

אני יליד 1960, רמת השרון, הבכור בין ארבעה בנים להורים ניצולי שואה. התחלתי לכתוב ולאהוב ב-1974, בגיל 14. אז ראיתי לראשונה את קבר סבתי, שנהרגה מפגיעת אופנוע כשהייתי בן שש, וזה זעזע אותי כל כך שהתחלתי לכתוב. אז גיליתי גם את התשוקה. נמשכתי לשני בחורים בכיתתי.

יועצת בית הספר גררה אותי אל חדרה לא בשל נטייתי, אלא בגלל שיר שפרסמתי בעיתון בית הספר: "כדי לישון בשקט אני צריך לזרוק ילדים מתים ממיטתי". היא רצתה לשלוח אותי לאבחון בתחנה לבריאות הנפש. השבתי לה שאם אינה מבינה שאני משורר, ושמותר לי לכתוב מה שאני רוצה, שתלך לשם בעצמה. היא התפוצצה מכעס.

למזלי הייתה עוד יועצת חינוכית בבית הספר שלמדתי בו, חיה קולודנר. מבוהל התדפקתי על דלתה. כששמעה את דבריי אמרה לי שמותר לי לכתוב על מה שאני רוצה ולאהוב את מי שאני רוצה, וכך הצילה את חיי.

עד שמינית התעסקתי עם בחור מהכיתה שלי. היינו נפגשים בביתו כשהוריו לא היו בארץ, או נוסעים עם המכונית לפרדסים ולשדות. פעם התעלסנו בשוחה בקצה פרדס. פתאום שמענו שעטות סוס. התרוממנו עירומים מן העשב וראינו מולנו את שומר הפרדסים על סוסתו. נכלם, הסתרתי את מבושיי בבגדיי ורצתי אל המכונית.

היציאה מהארון: אבא שתק, אימא הודיעה שתתאבד

[#middleBanner] 

ב-1977 בגיל 17 כבר לא יכולתי להחזיק את הסוד בבטן. כתבתי סיפור על משיכתי אל בן וגם אל בת בחוג לדרמה, הותרתי אותו להוריי על השולחן ונמלטתי מהבית. כשחזרתי, אבא שתק. הוא שתק שלושה שבועות. אימא הודיעה לי שאם זה יימשך היא תתאבד.

אני הייתי מאוהב אז בגבר בן 31. נסעתי אל ביתו ובכאב לב נפרדתי ממנו, מפני שאימא שלי איימה שתתאבד. הוא חייך ואמר לי "להתראות".

הוא צדק. שבתי אליו מקץ שנה.

שירתתי שלוש שנים כשליש מחנה במפקדת חטיבת "ברק" ברמת הגולן. כתבתי ותרגמתי שירה וסבלתי מאד. חשקתי בכמה חיילים, עם אחד מהם גם שכבתי. אבל בין לבין הייתה לי גם חברה. בגיל 21 השתחררתי מהצבא עם ספר שירים ראשון. התמניתי לסגן עורך הספרות ב"על המשמר" והתחלתי ללמוד ספרות באוניברסיטה. מקץ שנה שכרתי דירה לבדי, כדי לבדוק את עצמי. גדלתי בבית שבו תמיד מספרים להורים הכול. לכן קראתי לאבא שלי לשיחה. אמרתי לו שאני כנראה הומו, וחייב לבדוק את זה. זה היה לו קשה מאוד.

ב-1984 פגשתי את בן זוגי הראשון, סער עפרוני ז"ל, בחור יפה וצייר מחונן, שהיה חולה במחלה נדירה של התקפי שיתוק תקופתי. שנתיים לאחר מכן הוא עזב אותי למען אחרת, נסע לאמסטרדם ומת, בגיל 28, בטקס חניכה לכת על פסגת הר בדרום צרפת.

מותו מוטט את עולמי. רק הכתיבה הצילה אותי. כתבתי ספר שירים על אהבתנו, "טורים לרע בפרידה", ועם פרסומו התראיינתי, עם שמי, תמונתי ופרטיי, אצל תמר מרוז במוסף "הארץ". הייתי אז הסופר היחיד שהיה לגמרי מחוץ לארון, ואחד מתוך 2-3 הומואים שהתפרסמו ברבים. שלא במתכוון הפכתי למעין דובר לא רשמי של הקהילה.

ביכיתי את ההתנגשות בין זהותי לבין כמיהתי לילדים

"לא יכלתי לכלות מבלי להותיר אחריי זכר". שיינפלד עם ילדיו, מיכאל ודניאל. צילום: עדו רוזנטל

השתתפתי במצעד הראשון בגן מאיר בתל אביב וחטפתי מכות מפעיל הימין אביגדור אסקין, כשנכחתי בטקס האזכרה להומואים שנרצחו בשואה ב"יד ושם". הייתי בהפגנה מול משכן הנשיא, עזר וייצמן, על דבריו נגד הקהילה ועוד. כל השנים האלה הייתי במערכות יחסים ארוכות ומונוגמיות. כתבתי ספרות ועבדתי כעיתונאי, כדובר "הקאמרי" וכאיש יחסי ציבור. הדבר שהכי היה חסר לי היה ילדים. כבן הדור השני הייתי חייב להוליד ילדים, להותיר אחרי נצר. חשתי כאילן כרות.

הצער הזה מירר את ימיי. ביכיתי את היותי הומו, את ההתנגשות בין זהותי לבין כמיהתי לילדים. לא יכולתי לכלות מבלי להותיר אחרי זכר. אך בני הזוג שלי היו צעירים ממני ולא רצו בילדים, ובשנות ה-80-90 גם לא דובר על פונדקאות להומואים. רק בשנת 2010, בהמלצת חברים, פניתי לד"ר שיבאני בדלהי שבהודו, קיבלתי ממנה הצעת מחיר והלכתי לבנק לבקש הלוואה של 150,000 שקלים. כמעט נפנפו אותי, אך כששמעו שם מדוע אני זקוק לכסף, השיגו לי הלוואה בלי ערבויות ובלי ערבים.

כשהגעתי הביתה וסיפרתי זאת לבן זוגי דאז, הוא הודיע לי שהוא לא רוצה להיות אבא, ושאם זה יקרה ניפרד.

הפונדקאות וגידול הילדים כהורה יחיד

בן זוגו באותם ימים נפרד ממנו כשהבין שהוא מתעתד להיות אבא. שיינפלד והתאומים שרק נולדו, צילום באדיבותו

ב-4.8.2011 יצאתי מביתי בדרכי לניו דלהי לתת את זרעי. בן זוגי עמד על הסף ואפילו לא איחל לי הצלחה.

תורמת הביציות היא הודית בהירה ויפת תואר. מן ההפריה של זרעי בביציות נוצרו 12 עוברים טובים. שמחתי. מיד ראיתי עצמי כאב יחיד הומו למשפחה מרובת ילדים. ואז נסעתי לפגוש בפונדקאית.

המפגש איתה היה מדכדך. היא נראתה עצובה, לא שלמה עם עצמה. ואמנם, ארבעת העוברים שהועברו לרחמה לא נקלטו, ובעבורי זו הייתה חוויה קשה של אובדן. כדי להוציא אותי מהמשבר הרופאה מיד בחרה עבורי פונדקאית אחרת, והעבירה לרחמה עוד ארבעה עוברים. אצלה ההיריון נקלט. בלילה שלפני היום שבו הייתי צריך לקבל את התוצאות, בן זוגי ואני נפרדנו. עם בוקר עזרתי לו, בבכי, להוציא מהבית את חפציו. מקץ כמה שעות התקשרה אלי הרופאה ודיווחה לי על שני שקי היריון.

אמרתי לה שתבדוק שוב, כי נקלטו שלושה. היא צחקה. "אני בדלהי ואתה בתל אביב", אמרה, "יצאתי כרגע מאולטראסאונד. למה אתה כל כך בטוח בעצמך?".

"כי ראיתי את זה בקלפי הטארוט", אמרתי לה.

ההודים מאמינים בטארוט, ולכן היא שבה לבדוק את הפונדקאית. מקץ כמה ימים התקשרה אלי נדהמת. אכן התפתח שק היריון שלישי. מיד הוסיפה שהיא תדלל עובר אחד. התחננתי בפניה שלא תעשה זאת, אך היא הודיעה לי שזה כבר בסמכותה, ושהיא לא תסכן את הפונדקאית או את ילדיי לעתיד בהיריון מרובה עוברים. היא עשתה דילול. אני חוויתי עוד חווית אובדן קשה. עד כדי כך שלפני שנתיים ישבתי וכתבתי מכתב לילדי האבוד. הוא לא פורסם מעולם.

מיכאל ודניאל נולדו ב- 12.4.2012 בניתוח קיסרי. גיסתי, בן דודתי ואבא שלי באו בזה אחר זה להודו כדי לסייע לי עם לידתם. מאז אני מגדלם לבדי. בתחילה בעזרת אילנה, שכנתנו בנווה צדק, ואבא שלי. כיום, שנתיים וחצי מאז עזבנו את העיר לישוב תובל שבגליל, בסיוע אבי.

מיכאל ודניאל, ילדים יפהפיים, מדהימים ומלאי אהבה, מסיימים כיום את כיתה א'. אנחנו חיים בבית גדול על אדמה עם אבא שלי, שמגיע אלינו מדי שבוע לשלושה ימים. אני מאושר כמו שלא הייתי מימיי. מודה לאלוהים ולעצמי על כך שתמיד עשיתי מה שאמר לי לבי, שתמיד הלכתי נגד הזרם, אבל הקשבתי לצו לבי.

מאז לידת הבנים אני לבד

 מחוסר זמן, כותב ברצועות זמן של רבע שעה. שיינפלד והתאומים, צילום: עדו רוזנטל

באנגלית יש ביטוי המציין אם לילדים שהיא גם סופרת. A Writing Mother. בארה"ב גם הקימו למען סופרות אלה קרנות מלגות ופרסים, משכני אמנים ועוד. למגינת לבי, בישראל זה חסר. אבל כיום, מקץ שבע שנות הורות וכתיבה, אני "אם כותבת". מדי יום עלי לטפל בילדים, להתפרנס ולעשות את כל מלאכות הבית. ניקיון וכביסה וקיפול וגיהוץ, טיפול בבעלי החיים ובחצר, ירידה עם הילדים מן ההר אל כרמיאל לרופא, להסתפר, לטיולי שבת, לחוגים ולקולנוע. אני כל עולמם. הם כל עולמי.

בתוך אלה אני מתמיד בקריירה הספרותית שלי. מאחוריי 23 ספרים, בהם רבי המכר "מעשה בטבעת", "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי" והרבה פרסים. אך כל רומן שלי מחייב תחקיר וקריאה מרובה, וכתיבתו אורכת כחמש שנים.

אני עסוק בספריי בבריאה מחדש של פרשות מן העבר היהודי, וכעת עושה זאת בכותבי על דמותו המופלאה של מרטיר יהודי מהמאה ה-17. בלית ברירה אני כותב ברצועות זמן של רבע שעה, מפני שארבעה ימים בשבוע עלי לנסוע בכול רחבי הארץ כדי להתפרנס.

מאז לידת הבנים אני לבד. עד כה צרכי הילדים קדמו לכל. כעת אני מייחל לבן זוג ולמלגה, פרס או תרומה, שיאפשרו לי למלא את תכלית חיי: תיקון עולם דרך כתיבה.    

אילן שיינפלד הוא משורר וסופר, המעניק הרצאות על סיפור חייו ויצירתו. בבלוג שלו הוא משתף בסיפורים נוספים על אודות האבהות המיוחדת שלו.

אני לא הסבתא: להפוך להורים אחרי גיל 50

"טרנסג'נדריות זו לא סטייה ולא טעות"

גאווה 2018: "אנחנו הורים גאים"

לפרויקט גאווה 2017 - גילאי 60+ של מוטק'ה