"הסיפור שלי מטלטל אבל גם מלא אופטימיות"

נדמה שסיפורים על חטיפת כלות שייכים למחוזות רחוקים מהכאן ועכשיו, אבל למגי רום בת ה-51 זה קרה בישראל של סוף שנות ה-70, כשהייתה בת 13, עולה חדשה מגיאורגיה. היא נחטפה ברחוב על ידי גבר המבוגר ממנה כמעט בעשור - סיפור שסוקר אז בהרחבה בכלי התקשורת - הצליחה לחמוק, נחטפה שוב ולבסוף, באופן לא יאומן, אף אולצה להינשא לאותו גבר כדי להגן על משפחתה, חיה איתו במשך שש שנים והביאה איתו ילד לעולם. 

תולדות חייה יוצאי הדופן של רום, כיום ציירת ופסנתרנית, והדרך שעשתה מנישואים כפויים ואומללים עם מי שגזל את נעוריה ועד נישואים באושר לבחיר ליבה, הם החומרים המרכיבים את הצגת היחיד שכתבה, אותה היא גם מבצעת, "לא שווה סיכת ראש".

בהצגה (בבימויו של שולי כהן), שרצה בשנה האחרונה בתיאטראות שונים בארץ כתיאטרון הקאמרי וזוכה לתשבחות, רום משחקת את סיפור חייה, מנגנת על הפסנתר ושרה מוזיקה גיאורגית וישראלית. ציוריה מוקרנים על הבמה, בהקשר לעלילה ולהתרחשות. "הסיפור שלי מטלטל", היא אומרת, "אבל גם מלא אופטימיות ושמחה".

היא נולדה בטיביליסי בירת גיאורגיה, בת בכורה במשפחה בת שלושה ילדים. אביה היה סוחר אמיד, אמה שימשה לפני נישואיה כמזכירתו האישית של שר התחבורה הגיאורגי. מגיל צעיר ציירה וניגנה, וכבר בגיל ארבע קנו לה הוריה פסנתר גרמני משובח.

את החגים והשבתות חגגו בבית בגיאורגיה, אבל על ישראל רום לא ידעה דבר - עד שההורים החליטו, בהיותה בת 8, לעזוב הכול ולעלות לישראל, בה כבר התגוררו כמה מבני המשפחה. "מכרנו את הבית ואת הרהיטים, כולל הפסנתר שקנו לי", היא מספרת.

בני המשפחה נחתו בארץ זמן קצר לאחר מלחמת יום כיפור, וקבעו את ביתם ביפו. בעודם מטפחים אופטימיות זהירה לגבי העתיד, נפרץ ביתם וכל הכסף, התכשיטים וכלי הקריסטל היקרים שהביאו עימם והיו אמורים להבטיח את עתידם - נגנבו. "ביום אחד הפכנו ממשפחה מבוססת לחסרי כול".

"סגרו לי את הפה שלא אצעק והתחילו לנסוע"

  עברה ילדות מאושרת עד ניסיון החטיפה הראשון בארץ. מגי רום כתינוקת עם אמה בטביליסי, צילום באדיבותה

למרות הקושי הכלכלי וחבלי הקליטה הלא פשוטים של הוריה, רום עצמה השתלבה כאן מצוין. "כאבתי את כאבם של הוריי, אבל החיבור שלי עם הישראליות היה מיידי", היא נזכרת. "השפה התפרצה ממני במהירות והתחברתי מאוד למוזיקה. חיי החברה שלי פרחו ולראשונה בחיי אמרו לי שאני יפה. הייתי ילדה מאושרת".

כל זה נגדע ביום אחד, כשיצאה בשליחות אמה למכולת בשכונת מגוריהם ביפו ד', והיא בת 13. בן השכנים, בן 22 שאת פניו הכירה, פנה אליה. "הוא אמר שהוא חייב להראות לי משהו באוטו", היא משחזרת. "נכנסתי לאוטו, שם ראיתי את בן הדוד שלו, ושניהם תפסו אותי בכוח, סגרו לי את הפה שלא אצעק והתחילו לנסוע".

הרכב עשה את דרכו דרומה אבל למזלה, בסמוך לאשקלון, הבחינה רום שמאחוריהם נוסעת ניידת משטרה. "הבנתי שזאת ההזדמנות שלי להציל את עצמי. אני לא יודעת איך היה לי אומץ, אבל פתחתי את הדלת וניסיתי לזנק החוצה, תוך כדי נסיעה. השכן תפס לי את הרגל, איבד שליטה על הרכב ונאלץ לעצור, ומובן שהשוטרים לקחו אותי לתחנת המשטרה באשקלון ומשם הביתה, ועצרו את שניהם".

לטראומה שחוותה נוספו הפרסומים בתקשורת על המקרה, שלדבריה ניפחו את העובדות ופגעו בה מאוד. "ילדים התחילו להגיב וזה היה מאוד קשה", היא מספרת. "אני לא סולחת עד היום על מי שכתב את הדברים המוגזמים וגרם לי לכל כך הרבה כאב". 

המנהג של חטיפת ילדות כדי להפוך אותן לכלות היה מוכר בסביבה שבאת ממנה?

"למרבה האירוניה, הכרתי את המנהג הזה רק כאן בישראל. בגיאורגיה הוא כבר לא נהוג, אבל קיים עדיין בכמה אזורים אחרים בקווקז. המקור שלו הוא בנוהג מוסלמי שהיה קיים החל מימי הביניים, לחטוף נערות צעירות שישמשו כשפחות מין בהרמונות השליטים.

"במקומות מסוימים שימרו אותו. אתה רוצה בחורה והיא לא רוצה אותך? אתה חוטף ואונס אותה וכשהיא כבר לא בתולה, היא שייכת רק לך וחייבת להיות אשתך. ילדות נחטפות וזו ממש פדופיליה, ואחר כך חיות כל חייהן עם גברים שהן מתעבות, כי זה חלק מהתרבות". 

"אחרי טראומת החטיפה הייתי אדם גמור, תפקדתי על אוטומט"

  אזרה אומץ לצאת מהנישואים הכפויים לאחר 6 שנים וילד משותף. מגי רום והפסנתר, צילום באדיבותה

משפחתו של החוטף שלה, לימים בעלה, הגיעה מאותם אזורים. "הם רצו לעשות פה מה שעושים שם", היא מנסה להסביר. "אחר כך התברר לי שהוא שלח קודם את הוריו להוריי לבקש את ידי והם סירבו. הייתי עוד ילדה. ההורים לא סיפרו לי על זה, כי רצו שאמשיך את מסלול חיי".

אבל לאותו אדם, נחוש בהחלטתו להשיג את רום הילדה ויהי מה, היו תוכניות אחרות. גם לאחר שהחטיפה הראשונה לא צלחה (והוא נענש בעבודות שירות בלבד), החליט לנסות את מזלו בשנית. "ההורים המבוהלים שלי החליטו לעזוב את יפו ועברנו לשכונת יד אליהו", מספרת רום, "אבל הוא עקב אחרינו.

"התחלתי ללמוד בתיכון ושנה אחרי המקרה הראשון, כשהייתי בת 14, הגיעה יום אחד לכיתה אישה בבגדי אחות, ואמרה שאני חייבת לבוא איתה, כי אמי עברה תאונת דרכים והיא מאושפזת בבית חולים. רצתי אחרי האחות והיא נכנסה לרכב והכניסה גם אותי. ככה התחילה החטיפה השנייה".

 [#middleBanner] 

אחרי כמה ימים של אימה בשבי, אותם בילתה בכמה דירות מסתור, יצר החוטף קשר עם הוריה והסכים להחזירה, אם לא יערבו את המשטרה. ההורים הבטיחו, אבל כשהחוטף הגיע איתה למקום המפגש שנקבע חיכה לו מארב משטרתי. הוא נעצר ועמד בפני עונש מאסר של 20 שנה על חטיפה.

אלא שאז החלה משפחתה לסבול מאיומים ברצח מצד משפחת החוטף, בתביעה שתשנה את עדותה ותביא להקלה בעונשו. "המשפחה שלי עמדה בגבורה באיומים במשך שנה, ואחר כך נשברה. הדיל היה שאשנה את העדות והוא יישב רק שנתיים, שלאחריהן אתחתן איתו, כדי להציל את המשפחה".

כך, כשהייתה רום בת 18 והחוטף שלה סיים לרצות את עונשו, נאלצה להינשא לו. "הייתי עלה נידף", היא מנסה להסביר איך הסכימה לעסקה הנוראה. "אחרי הטראומה של החטיפה הייתי אדם גמור, תפקדתי על אוטומט".

חזרה לחיים בזכות המוזיקה והאמנות

חזרה לנגן ולצייר רק אחרי שהשתחררה מהטראומה. מגי רום לצד פורטרט שלה, מעשה ידיה. צילום באדיבותה

כעבור שנה נולד בנם המשותף, היום בשנות ה-20 לחייו, אבל היא המשיכה לדבריה לקמול. "הייתי קורבן והרגשתי לבד בעולם. גם המשפחה שלי, שהקרבתי למענה, לא הייתה שם בשבילי. החוטף לא היה אלים ומבחינה כלכלית היה לי הכול, אבל לא עשיתי שימוש בכל זה. הלב שלי לא היה שם, השמחה לא הייתה שם, הייתי חיה-מתה".

שאלת אותו פעם איך היה מסוגל למעשה כמו חטיפה?

"הוא טען שהתאהב בי, זה הכול. הוא שמע בלי סוף סיפורים על גברים שחטפו כלות וחשב לעצמו, למה לא?".

כעבור שש שנות נישואין, מצאה רום את הכוחות לקום וללכת. "לקח לי זמן עד שאזרתי אומץ לצאת מזה. למרות שהוא היה איש עם כסף וכוח, השארתי הכול מאחורי. הבנתי שאת החופש שלי אף אחד לא ייקח ממני. יצאתי מהבית עם שתי מזוודות קטנות וילד, עברתי לגור בתל אביב והחלטתי שכאן אני משנה את החיים שלי. עבדתי מאוד קשה כדי לממן את שכר הדירה ואת החינוך של הבן שלי".

אבל התלאות לא תמו כאן. בעלה סירב לתת לה גט והיא יצאה למאבק של שמונה שנים, עד שהשתחררה ממנו לתמיד. "סוף סוף יכולתי להתחיל באמת את החיים החדשים שלי", היא מספרת. "האמת שהטראומה הייתה כל כך גדולה, שאחרי הגט החלטתי שאני לא רוצה יותר גבר בחיי, אבל עם הזמן הפצעים נרפאו וחיפשתי חוויה מתקנת. כעבור כמה שנים הכרתי את הלל, התחתנו והבאנו שני ילדים לעולם".

את הקרדיט לריפוי ולשיקום היא נותנת בעיקר לאמנות ולמוזיקה, שהחזירו אותה לחיים. "אחרי טראומת החטיפה הפסקתי לנגן ולצייר", היא מספרת. "רק אחרי שהשתחררתי ממנו יכולתי לחזור לזה. כשהבן שלי נכנס לכיתה א', אני התחלתי ללמוד הוראת מוזיקה לתואר ראשון ואחר כך לימדתי מוזיקה בבתי ספר תיכוניים, וכתבתי תוכניות לחינוך מוזיקלי". 

במקביל היא חזרה גם לצייר, ואף הציגה את עבודותיה בארץ ובחו"ל. הסגנון שלה אקלקטי, כהגדרתה, הציורים פיגורטיביים ומופשטים כאחד, במרביתם מופיעים אלמנטים מעולם המוזיקה כמו מטרונום, כלי נגינה ותווים.

"אני מעבר לכעס, כעס ושנאה הם אנרגיה רעה"

 הבטיחה לעצמה שרק כשתצא מהטראומה תוציא את הסיפור לאור. מתוך ההצגה, צילום: יח"צ

ההצגה "לא שווה סיכת ראש" פרצה ממנה כשהחליטה לחשוף את הסוד שליווה את חייה, ואת תהליך השיקום שעברה. "כתבתי את ההצגה רק אחרי שהגעתי למצב של עוצמה, לא מתוך מסכנות", היא אומרת. "הבטחתי לעצמי שרק אם וכאשר אצא מהטראומה ויהיה לי מה לתרום לעולם, אוציא את הסיפור.

"המסר של ההצגה הוא שאפשר לצאת מכול דבר, צריך רק למצוא במה להיאחז. בשבילי, זו הייתה האמנות. הסיפור שלי מאוד נוגע באנשים. זה לא מובן מאליו, שאדם שהגיע לתחתית של התחתית יוצא ממנה ומגיע להישגים, ואני מספרת את הסיפור בלי להאשים אף אחד".

את כבר לא כועסת?

"אני מעבר לכעס. כעסתי, אז מה? הכעס לא פתר כלום. כעס ושנאה הם אנרגיה רעה, שמחלחלת ואוכלת אותך מבפנים ואני לא רציתי להיות שם. עברתי הרבה כדי לא להיות במקום הזה. ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים שלא התחברתי אליהם, קראתי המון, למדתי זן, תרגלתי יוגה ומה לא, הכול כדי להתנקות.

"ההצגה עושה לי מהבחינה הזאת שירות גדול. אם היית אומרת לי לפני שנתיים שאחשוף את הסיפור שלי, לא הייתי מאמינה. התביישתי, כאילו אני הייתי אשמה, אבל למעשה הייתי קורבן תמים, הייתי ילדה. את האומץ שהיה לי לקפוץ מרכב נוסע כדי להציל את עצמי, אני מביאה היום לבמה ומספרת את הסיפור, הפעם בלי בושה. הבנתי שלא טוב לקבור דברים. שום דבר לא נקבר באמת ולסודות יש אנרגיה הרסנית".

"אני חיה עם סרטן השד 20 שנה"

"תמיד ראיתי בסבתא גיבורה"

"אני אם שכולה לילדים חיים"

"בריקוד אני מרגישה בת 18 מחדש"

"כשאני בתוך הנגינה זה כמו מדיטציה"

אילו ציפורים: בני גיל הזהב יוצרים אמנות

"מאמינה שאני יכולה להגיע לכל מקום שארצה"

הצטרפו לקהילת אמנים וחובבי אמנות של מוטק'ה