"בקשתה האחרונה": ראיון עם אילנה ברנשטיין

"
בקשתה האחרונה
", הרומן החדש של אילנה ברנשטיין, הוא מבט צלול ומפוכח על הקרבה שכופה מוות צפוי מראש בין המספרת, סופרת באמצע חייה, אם לשני ילדים שחיה בזוגיות (עם משורר), לבין הוריה, הרחוקים ממנה לא רק פיזית, אלא גם נפשית ורגשית. אחרי שנים של שגרת תקשורת קלושה שכל הצדדים חיו איתה בשלום ובהסכמה, מוצאת עצמה הגיבורה, אלה, מטפלת באמה הגוססת מסרטן הלבלב ובאביה, המתקשה להשלים עם חילופי התפקידים בנישואיו ארוכי השנים, אלה שבהם הוא תמיד היה הכוכב ואשתו - הלוויין. "עם אמי הבריאה שתקתי על פי רוב, ואילו עכשיו מוטל עלי לייצר דיבור, למלא חללים שהוזנחו לפני שנים רבות, הכול בשם קשרי הדם. אין לי אמון באנשים שאוהבים את האמהות שלהם. אנחנו דור ששונא אמהות, לא בלי סיבה", אומרת אלה, שמעבירה את הוריה מחיפה לתל אביב ומוצאת את עצמה מבקרת אותם יום-יום, נאלצת למלא שתיקות ולהמציא כסות נינוחה לכאורה לקרבה הפיזית הכפויה, שלא מוחקת ניכור נפשי ורגשי של שנים. ברנשטיין, 54, נשואה ואם לשלושה, התחילה בעצם לכתוב את הספר אחרי שאמה חלתה בסרטן הלבלב. כמו המספרת בספרה, גם היא העבירה את הוריה לתל אביב כדי להקל את הטיפול בהם ולאפשר קרבה ונגישות לכל בני המשפחה. "אמי חלתה בסרטן הלבלב, סרטן שמראש ברור היה שאין מוצא ממנו. ופתאום מצאתי את עצמי עם הורים שלא היה לי קשר מטופח איתם, קרוב אלי. עד אז היה ביקור פעם בחודשיים, טלפון אחת לעשרה ימים וכולם חיו בשלום עם המצב", משחזרת ברנשטיין. "אחרי שהעברנו אותם קרוב אלי, מצאתי את עצמי כל יום אצלם, והביקור היומי בחיק המוות היה נורא קשה. הייתי פתאום צריכה לייצר שיחות על כלום, בלי תשתית, כי התשתית נפרמה שנים קודם. אז התחלתי לכתוב. זה התחיל ככתיבה תרפויטית, בתור ממואר כזה, לעצמי בלבד. "כתבתי המון דיאלוגים ששמעתי בין הורי. במקום להקליט אותם, בעצם תמללתי אותם מהזיכרון והתחלתי להבין שנוצרות דמויות ויש סיפור, יש מחלה, וצריך לחבר הכול. ראיתי שיש מידה רבה של ניכור בספר, אז חשבתי על משהו שיעזור להסביר את ניכור הבת מול הוריה, וכאן נכנס הסיפור על בגידת בן זוגה של אלה. הוריה נשארים מחוץ לתמונה, הפוקוס שלהם הוא על האם החולה והאב שסובל מהפוקוס המוסט אליה. אלה באה אליהם כשחייה מתפרקים ומנסה לתמוך בהם, וזה יוצר דיסוננס. "לאלה אין משהו טראומטי בילדות, היה לה פשוט אבא נרקיסיסט מאוד ואימא שהתרפסה בפניו, אישה שמכווצת את חלומותיה הקטנים לכלום", היא מסבירה. "האב היה בעל חנות, איש העולם הגדול שלימד את האם הכול, והיא איכרה בת איכרים - למרות שהיא בעצם מלח הארץ והוא עולה אלג'יראי. היא חיה את חייו במלוא מובן המילה עם מעט מאוד פיצוי. היא טיפחה כל החיים גבר בוגדני, שהמשפחה לא עניינה אותו והוא עסוק בעצמו". בזוגיות הסימביוטית הזו לא נותר הרבה מקום לבת, או לבן. "זה מעיד המון על ההורים, שלא חשים אפילו שחיי הבת שלהם מתפרקים. והיא, כמובן, לא מספרת כלום", אומרת ברנשטיין. "האמא מסתלקת מהעולם בלי להגיד לבת - או לבן - שהיא אוהבת אותה. ההורים אומרים לאלה שהיא המשיח, אבל לא את הדבר הפשוט והנורמלי שלא אמרו מעולם. גם האמא לא עוברת תיקון".


הספר גדוש דיאלוגים. "רציתי שהספר יישען על דיאלוגים, שיהיה בו פחות מבט מושכל, שהדמויות ידברו את עצמן. אמנם אני, הסופרת, וקבלן המשנה שלי, המספרת, בוחרת מה לשים בפי הדמויות ואיך לסדר את הרצף, אבל אני לא מספרת על הדמויות. אני נותנת להן לדבר, והמסקנות הן של הקורא". התוצאה מהדהדת טיפוסים ודינמיקות מוכרות, מצבים ודיאלוגים משעשעים, צובטים ואותנטיים להפליא. ברנשטיין מצליחה לשרטט תמונה מפוכחת, ריאליסטית, משעשעת, נוגעת ולרגע לא מתיפייפת, משתפכת או דביקה. "היה קל להיגרר לפתרונות הוליוודיים, אבל עשיתי מאמץ גדול להשאיר אותם מחוץ לתמונה. לגיבורה, אלה, אין אג'נדה. היא פתוחה לכול, גם לתיקון - שלא בא. שמעתי כל כך הרבה סיפורים של בנים ובנות להורים שחלו וסיפרו לעצמם את סיפור התיקון, כי קשה ללוות הורים לעולם הבא בלי זה. וזה גם נורא אופנתי לתקן היום. נמנעתי מזה בכל הכוח בכתיבה. סיימתי את הספר לפני שאמי מתה, ורק את שני הפרקים האחרונים כתבתי אחרי מותה, ולכן הם יותר רגשניים".
למה קשה כל כך לומר את האמת, כמו שאלה אומרת אותה?
"כי אנשים אוהבים לספר לעצמם שהם נורא טובים, וזה נכון גם בתחומי חיים אחרים. דבר שני זה שאנחנו בכל זאת מבית הגידול של 'והדרת פני זקן' ו'כבד את אביך ואת אמך'. אני לא רוצה לפגוע במי שכן עושים למען הוריהם ויש להם יחסים טובים איתם, אבל אני חושבת שבין הסיפורים המרגשים ששומעים יש הרבה מאוד שקר. אני רואה יחסים שהם צוננים, מעיקים וסתמיים כשהם טרום מחלה ומוות, ופתאום כשיש מחלה - יש טיפול, כי האלתר אגו החברתי עדיין מנחה לטפל בהורים בתרבות המערבית. וישנם גם אנשים שפשוט הפנו עורף להורים זקנים".
במקרים רבים אנשים מוצאים עצמם, כמו אלה בספר, בסנדוויץ' בין טיפול בילדים לטיפול בהורים.
"יש לי חבר שתמיד מסכם את זה כך: אנחנו הדור שלא יצא לו לאכול את הפולקע, את החלק המובחר. כי כשהיינו ילדים שמרו אותו לאבא, וכהורים ? שמרנו אותו לילדים. וזה נכון. הדור שלנו, כילדים לא היינו המרכז ועכשיו הילדים שלנו הם המרכז". עבור אמה של אלה בספר ניתוח אינו רלוונטי, והיא בוחרת לקבל רק טיפול תומך (משכך כאבים) בבית, לא טיפולים כימותרפיים ואחרים. גם אמה של ברנשטיין, שהסטטיסטיקה צפתה לה שלושה חודשים מגילוי המחלה (היא האריכה איתה שנה וחמישה חודשים), ויתרה על כל טיפול למעט משככי כאבים. "אחד הדברים שמצאתי כקושי גדול, היה הטיפול הפיזי באמי. נורא קשה לטפל פיזית בהורים שלך. כאמא לא הייתה לי מעולם בעיה מול כל הפרשה של ילדיי, אבל היה לי קושי גדול להתמודד עם הטיפול הפיזי, לראות את אמי - מילולית - במערומיה. לא נועדנו לטפל בהורינו. יש פה מוטציה, כי הם מאריכי ימים ואנחנו נדרשים לכך. הם נדרשו לכך פחות". ברנשטיין לא מתעלמת לרגע מכך שמתישהו בעתיד גם היא תאכלס את משבצת ההורה הקשיש. "אני חושבת שילדים לא צריכים לדאוג להורים שלהם. כעצמאית, אני דואגת לביטוח סיעודי שישחרר את ילדיי מכל צורך לטפל בי. שיטפלו בילדים שלהם. כבר אמרתי בעבר, ש'אקזיט' (ארגון המציע אפשרויות לסיום חיים מרצון במקרה של מחלה סופנית) זה פתרון בעיני. אז במקרה הרע זה יהיה באקזיט, ובמקרה הטוב - ילדי יבקרו אותי, עם עזרה על חשבוני. זה לא מעיד על ניכור, זו דרכו של הטבע. אתה מגדל את ילדיך, לא את הוריך".
אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: אם יש גן עדן

ביקורת קולנוע: חצות בפריז

ביקורת ספר: טיפות שלג

ביקורת תיאטרון: אורזי מזוודות

ביקורת ספר: בקשתה האחרונה