הדלפון המאוהב שניצח את הגזענות

הסיפור הזה התרחש בירושלים לפני יותר ממאה שנים. בחור צעיר אשכנזי, גבר יפה, פעלתן, משכיל, חוזר מלימודיו באירופה היישר לירושלים. משפחתו מתגוררת במרכז העיר.
באחד הרחובות היוצאים מרחוב יפו מתגוררת ילדה יפייפיה ממשפחה מוגרבית ותיקה. משפחתה הייתה אמידה וידועה בירושלים. הבחור שלנו מתאהב בילדה היפה ומבקש לשאת אותה לאשה. אלא ששומו שמיים כיצד בחור אשכנזי יינשא לבחורה ספרדייה ? הדבר לא מקובל. כך מתחיל אחד הסיפורים הרומנטיים ביותר שהתרחשו בירושלים של תחילת המאה ה-20.

הבחור שלנו הוא בן ציון בן יהודה או איתמר בן אב"י. והילדה היפה היא לאה אבושדיד. השניים הכירו מעט בילדודם וכעת הוא מאוהב בה ומחזר אחריה באובססיביות. אף אחד מלבדם לא אהב את החיזורים הללו ובייחוד לא הוריה של לאה ד"ר אברהם אבושדיד ואשתו. גם הגברת לנדאו המנהלת המיתולוגית של בית הספר אוולינה דה רוטשילד (ששכן בתקופה זו בבית מחנים - לשכת שר החינוך של היום) שם למדה הנערה פנתה להוריה של לאה ועדכנה אותם בדבר חיזוריו של איתמר.

בן ציון בן יהודה- איתמר בן אב"י

לאה הייתה מיועדת לבחור ספרדי ממשפחת ולירו העשירה ( שחצי ירושלים הייתה שייכת לתורכים והחצי השני למשפחת ולירו ) או לפחות לבחור ספרדי אחר מהמעמד הגבוה של ירושלים. הוריה של לאה התנגדו נחרצות לשידוך המוזר הזה. כיצד הילדה העשירה והיפה בעיר שכל עשירי ומכובדי ירושלים חיזרו אחריה תתן את ידה לאיש המבוגר ( הוא בן 26 והיא בת 16 ) והתפרן הזה. מילא תפרן אבל אשכנזי, מילא אשכנזי ותפרן אך מאיזו משפחה שנויה במחלוקת שכבר לא פעם נודו ע"י קהילת ירושלים האשכנזית. בקיצור... בחור אשכנזי מבית (לא) טוב.

לאה לא העזה להמרות את פי הוריה ( כך לא מקובל ) אבל גם הודיעה שלא תינשא כרגע לאף אדם אחר...

איתמר לא נחשב לאחד כזה שמוותר. הוא פשוט החליט שאיתה הוא מתחתן ויהי מה. הוא מאוהב בה בטירוף. הוא יתחתן איתה, אבל איך ?
לאיתמר היה נכס -( לא כזה של כסף ) הוא היה עיתונאי והיתה לו במה- עיתון, ואם לא נותנים לו לדבר עם לאה, אם לא נותנים לו לשלוח לה מכתבים הוא פשוט יכתוב לה בעמוד הראשי של העיתון שבו עבד.
תתארו לכם שלא נשארה אפילו חתיכה אחת של עיתון "האור" בירושלים של אז.היישוב כמרקחה. הדלפון לא מוותר הוא מתעקש לשאת את הנערה למרות רצונה או אי רצונה. ההורים כמובן מתנגדים ומסרבים בכל תוקף ללאה לפגוש את איתמר, איתמר לא ויתר. היישוב כולו מירושלים ועד לראש פינה דיברו על סיפור האהבה הזה. בכל שבוע היה כותב לה בעמוד הראשון של העיתון מכתבי אהבה אינטימיים ולוהטים אשר הביכו את משפחתה, למדור הזה קרא "פינת המודעה הקטנה".
מיותר לציין את השמרנות באותה תקופה ואת השפה העברית ששמעו אותה רק בעיניינים שבקדושה והנה מכתבים אינטימיים שמקומם לא יכירנו בעיתון לעיני כלל ישראל בעברית מתובלת ועדכנית. מכתבים שהצניעות יפה להן, אבל מכתבים מעניינים ופרשה מעניינת את אחרות תושבי העיר.

איתמר סיכל את אותיות שמה של לאה וקרא לה א ל ה - אלתי- האלה שלי.

לאה אבושדיד
להלן אחד השירים שכתב איתמר בטורו "פינת המודעה הקטנה".

לו אהביתני אלתי, כאשר אהבתיך אני
לו נבוכות בימים והשתגעת בלילות
לו המה לבך מסערת דמים
ושתי עינייך בעפעפיהן, לו נרטבו בדמעות
לו חלמת אושר עד והקיצות בבהלה
ובמוחך העייף לו עברו ברקים –
האח, כי אז אולי הבינותי.


שיר על בסיס שירו של איתמר שעובד והולחן ע"י דודו ברק ונורית הירש

הנה ורטט בעורפי שוב יעבור
איכה דיברה האהבה של פעם
בעיר ירושלים איש טהור טהור
אהוב אהב כאוב כאב בזעם
וזהו דבר אהבתו
עולה בלהבה
אשר שמעה נסיכתו
לאה האהובה

את לאתי אהבתי למרות רצונה
מי יתן יכולתי לסור למעונה
אני אוהב אותך כל כך
אני נושק אותך כל כך
לו אהבתיני לאתי
חיי לך ומותי

והוא אמר לה את שוכנת בלבבי
וצר עלי ביתה ותשוקותיה
חתם בלהט איתמר הוא בן אב"י
שלוש שנים בכוה בכה אליה
ביקש לשים קץ לחייו
באקדחו הקר
ושר לה נחל דמעותיו
ושר ושר ושר

את לאתי אהבתי למרות רצונה
מי יתן יכולתי לסור למעונה
אני אוהב אותך כל כך
אני נושק אותך כל כך
לו אהבתיני לאתי
חיי לך ומותי

לאה סוגרת ומסוגרת במחבוא
פחם שער ראשה צחות פניה
נשבע הוא להמית דמותה בלבבו
בשבועתו נכשל ושב אליה
אי אז מקץ שלוש שנים
הלכה היא אחריו
מאז לכתו פעמונים
נוגנים לה את שיריו

את לאתי אהבתי למרות רצונה
מי יתן יכולתי לסור למעונה
אני אוהב אותך כל כך
אני נושק אותך כל כך
לו אהבתיני לאתי
חיי לך ומותי

כך נמשך הרומן הכתוב הזה לפחות שנתיים אולי שלוש.
בי"ב כסליו תרמ"א ( 1909) כותב איתמר בעיתון הצבי שיר עצוב, אירוטי משהו על אהבתו העזה ללאה. תתארו לכם מה עושה השיר הזה ללאה ומה הוא עושה להוריה או לקוראים הנדהמים:
א.
האח! מה יודעים הם, הכוכבים הרחוקים, הקרים, האלמים האלה מצרת נפשי הגדולה ?
האח ! מה מבינים הם אלה מהרגשות העגומים והמסובכים המדכדכים את ליבי החולה ?
מה להם ולאהבה היוקדת בגווייתי, מה להם ולגעגועים המתפרסים מפנימיותי לאותה הנפש שגרשתני מלפניה, שמחקתני מזכרונה ?
הם קורצים ולומזים, הם לומזים וקורצים, כי רק לקרוץ, כי רק ללמז הם יודעים, ויותר כלום, כלום, כלום...
הוי ! כוכבים ! אתם הרחוקים, אתם הקטנים למרות גדלותכם, אני שונא אותכם עתה, ברגעי שחוריותי, אני שונא אותכם בכל יכולת גאוותי.
התפוצצו, התפוררו, היו לאבק, העלמו. אל נא תקרצו, ואל נא תלמזו-אחת היא לי עתה : כי אני שונא אותכם...
הבינותם ?
ב.
אך מי יודע ? אולי יבוא עוד יום, אולי כבר מחר, ועל ברכי הכושלות והרועדות עדיין מיאוש הגדול והעמוק תשב הילדה, אותה הילדה שאהבתי, אותה הילדה שאליה געגועי...
על בירכי תשב : ידיה חבוקות אל עורפי ואל מותני : שדיה דבוקות אל חזי ודופק חייה על תנועת התרגשותי...
ואז בנשיקות אליה, באש נשיקותי על עניה ועל לחייה, על שערותיה ועל כתפיה, על השמלה המכסה לו אך קט את ערומה,-
אז בשגעון האהבה הסואנת בשנינו, בקסם האפלה מסביב- סביבנו, נאשים לבי אליכם- אני ?
אנחנו פה נאהב, נתעלס, נמוץ את חיינו לעינכם, הכוכבים : ואתם, הגדולים, הקורצים, העולמות שמה- אתם תקנאו אז בי !
הבינותם ?

ב-1909 פירסם איתמר האומלל שיר מכתב התאבדות בדף הראשון של עיתונו

מ?א?ז א?ה?ב?ת??יה? ו?ל?ב??י כ??או?ב,
ל?א י?זו?ז ה?א?ק?ד??ח מ?מ?ו?ל?י,
ב??ין ס?פ?ר?י רו?ח?י,
ע?ל ש??ל?ח?נ?י ה?א?הו?ב,
נו?ש??ם הו?א ה?מ??ו?ת כ??ב?ר ל?י.
כ??י נ?מ?א?ס ל?י ה?כ??ל – א?פ?ל?ו? י?פ?ת?י,
א?ש??ר ב??ח?ר?ה כ??ך? ל?ח?יו?ת ב??ל?ע?ד?י,
חכ??י נ?א עו?ד ר?ג?ע או?י א?ת?? י?פ?ת?י,
עו?ד ר?ג?ע ר?ק ו?ת?ב?כ??י ל?ב?ל?י ד??י.

בקיצור ולעניין אם לא אתחתן איתה - טוב לי מותי מחיי- אני יורה לעצמי כדור בראש.
אך לא משפחת אבושדיד תיכנע לפרחח. עוד רגע וישלחו אותה מכאן ליוון שם אין עיתון ואין בן יהודה ואולי גם שם תמצא שידוך הוגן. פרנסי היישוב מטכסים עצה, אליעזר בן יהודה דואג ומגייס את אחד מראשי הקהילה אלברט ענטבי - מורה ומנהיג, ממקימי בית הספר כי"ח בירושלים, איש בעל השפעה וממקורבי משפחת אבושדיד. גם הגברת לנדאו ביקשה שלא ישלחו את לאה מכאן.
האדון ענטבי מבקש לדבר עם הנערה - את רוצה את הבחור ? שאל אותה - מה שאימי תגיד אעשה - ענתה. אבל את האם את רוצה את הדלפון ? רוצה- ענתה לאה.
מכאן לשם ובחזרה, נעתרה משפחת אבושדיד לחיזוריו של הדלפון אך תנאי הכתובה היו קשים ואכזריים עם התניות וסייגים שרק עשיר מופלג היה יכול לעמוד בגירושין מהגברת לאה אבושדיד.
הזוג המלכותי מתחתן ברוב פאר והדר במלון "גראנד ניו הוטל" או בשמו המוכר "אימפריאל" בתוך העיר העתיקה ליד שער יפו. על גג המלון לנופה המקסים של העיר.

מספרים שרגע לפני הכניסה לחופה משכה האם בשמלתה של לאה ושאלה אותה - אולי תתחרטי ? עדיין את יכולה...

לאה אבושדיד

האהבה במשפחת בן יהודה פרחה הוא אהב אותה ופינק אותה ללא גבול אך בדבר אחד הוא לא יכול היה להתשנות. - הוא היה ונשאר דלפון כל ימי חייו.
לזוג הצעיר נולדו שלוש בנות- אחת נפטרה בגיל 4 והשניה- דרורה נישאה למושה חובב- קריין הרדיו הנודע ולהם נולד העיתונאי גיל חובב.
איתמר ולאה לא רוו נחת מהבחינה הכלכלית וכאמור הדלפון נשאר דלפון כל ימי חייו. ב-1941 היגר עם משפחתו לארה"ב לאחר שזעק ושיווע לעזרה ולא נענה.
לאה האריכה ימים עשרות שנים אחריו ומעולם לא שכחה את אהוב ליבה "בנסיון"

לימים ראיין גיל חובב את סבתו
'גיל :'באמת מומה אף פעם לא הבנתי למה בחרת כזה חתן עני ומופרע אם יכולת להתחתן עם עשירי הדור''.
לאה: ''אל תאמר מופרע, חצוף! אבל אני אסביר לך. באמת היה בנסיון (=בן ציון בפיה) עני מאוד, אבל מה היה יוצא לי מהעשירים? האחד, ולירו, היה קמצן כמו אינני יודעת מה. השני, שלוש, אמו הייתה אומרת לו מה יעשה בכל רגע וכאלה לא אוכל לסבול. השלישי נסע לקושטא ואיבד את כל כספו. בנסיון באמת היה עני, אבל לפחות היה ליבו רחב. פעם ישבתי עם אימי על המרפסת ופתאום שמענו רעש ברחוב. 'הגיע המשוגע' אמרה אמי. כך קראה לבנסיון. ובאמת למטה ראיתי את בנסיון עם כמה פועלים סוחבים חבילה גדולה, 'לא אוכל לסבול לראותך רוקמת בחושך' אמר לי בנסיון. 'הנה קניתי לך מכונת תפירה'.טוב, זה שהיה משוגע, ידעתי, אבל לא תוכל לשער כמה עלתה אז מכונת תפירה, ועוד של זינגר. מאות פרנקים, וזה מבנסיון, שפרלה אחותי הייתה נותנת לו איזה גרושים כדי לקנות לו נעליים.
אז באמת היה נדיב, בטח נדיב. על חשבוני נדיב. שש שנים אחרי נישואי עוד החזרנו לזינגר את התשלומים''.
בסוף הראיון מספרת לאה : ''כן, היה נדיב בנסיון. לא תחשוב שהסביל אותי, גם אם אתלונן. היה יפה, היה כמו אש, נסיך יהודה קראו לו כולן. וכך עד שמת המסכן. גם בשנותיו האחרונות........בנסיון היה חולה מאוד, אף על פי ש.....בחדר המיטות היה........בן פורת יוסף.--הגיע במייל