הילד השתקן

הוא ישב למעלה על המושב המוגבה
עיניו עיני ילד הביטו נכוחה
בוחנות, סקרניות לראות ולהבין
מה עושה אמה עם הפרימוס, הגיגית ובתוכה ציפית וסדין.

הוא היה ילד רק בן שנה
ישב בשקט לא מוציא הגה,בוחן את הסביבה
הכל סיקרן אותו אולם לא הבין
מדוע מרתיחה אמו את הציפית והסדין

האם הביטה בו בעיני אם אוהבת
תוהה מדוע הוא יושב שקט ואינו מוציא הגה.
כזה היה הילד שקט ומופנם
לא מוציא הגה רק משקיף על הנעשה.

חלפו הימים וגם השנים והילד גדל
עדיין אינו מוציא הגה אם לא נישאל.
עניו הגדולות המשיכו לחקור ולתהות
הכל סיקרן אותו והוא חייב היה לראות.

מדוע כולם מלהגים,מרעישים ורצים בסערה
צועקים, מכים וגם בוכים ואז רצים אל המורה
לקבל ממנה חיבוק או לטיפה.
ולפעמים יסתפקו במילה טובה ומרגיעה.

הילד המשיך להיות שקט, לא מוציא מפיו מילה
אם לא הופנתה אליו שאלה או קושיה
הוא המשיך לתהות, שולח מבט לכל עבר
סקרן לדעת מה קורה בסביבה.

האם חששה מהגרוע מכל
שמא בנה אוטיסט או מוגבל בשיכלו
או אולי נולד עם מום או מחלה בראשו
ואולי אין כאן בעיה וזה רק בגלל ביישנותו.

חלפו עוד שנים והילד גדל
עכשיו הוא גבוה, תמיר ויפה
עצמאי, חוקר ותוהה כפי שהיה
אולם מבטו מפוכח ועיניו מביעות הבנה

יום אחד התיצב בפני האמה ואמר
"אני חייל אמה התגייסתי לצבא"
האמה הופתעה כי זו הייתה הפעם הראשונה
שהילד דיבר מבלי שנשאלה שאלה.

האם הסתכלה מבועתת אל בנה
הוא גדל ועדיין נישאר ילד
וכיצד יסתדר עם חבריו בצבא?
בשבילה הוא עדיין ילד שבקושי מוציא מפיו מילה.

אולם חששה של אמה הוא חשש שוא
הילד גדל ועכשיו הוא חייל
לא סתם חייל אלא חייל קרבי
והימים הם ימי מלחמה

"היי שקטה אמא יקרה
עכשיו אני גדול ואמצא את מקומי בחברה"

היה זה משפט מרגיע מבלי שנישאלה שאלה