ברחוב הרימון היו פעם ביתי רכבות

חמישים שנה עמד בית ברחוב הרימון. הזמן כאילו עצר לידו תלוי על מחוגיו. זה היה

מסוג 'הרכבות' שנבנו בשנות החמישים ועמדו ברחוב הרימון ללא צפירות ומנקב

כרטיסים. שיני הזמן נגסו בקורות הבטון. נוצרו סדקים, אפילו ברזלים נהיו עייפים.

חום הקיץ חנק את אוויר החדרים והקור כיווץ את אדני החלונות.

ברחוב הרימון עמד בית רכבת שאף פעם לא נסע, וכשבא יומו לה?עמ?יס על משאית

ראיתי איך שמשתנה הנוף. פתאום חסר לי הצל שהבית מצל היה על מרצפות שמול

המעדנייה 'חלב ודבש'. בחלקים קרועי אברים נסע הבית, ומחלון סלון דירתי ראיתי

אותו עץ ברוש עומד בודד כולו אבק של הר ימים וילד שהולך במדרכה שוב לא יידע

כי רכבת היתה פעם בית בקרית גת, שבקיץ רותח ובחורף צר.

אבל בכל זאת בית היה. בתחנה בהרימון עמד בית קטר שמספרו שבעים ארבע

מאות ארבע עשר.