חוף דובר (Dover Beach ) /מתיו ארנולד. תרגום שלי.

הים שָקֵט הלילה.

שיא הגֵאוּת. בהיר נישָׂא לו הירח

על פני המֵיצָרים. על חוף צרפת האור

מבליח, נעלם. עומדים צוקי בריטניה

נוגהים ברוך ועצומים, שָׁם בַּמפרץ מְלֵא השלווה.

בואי לחלון, מתוק אוויר הלילה!

אבל, מִקַו הקצף הארוך,

מָקום בו נפגשים הים והיבשת החיוורת-מִיָרחַ,

הקשיבי! נַהֲמה רועשת

של חלוקי-האבנים הנסחפים וּמוּטָחים עִם

גַּלֵי-הים הנסוגים והחוזרים אל קו החוף.

הַתחֵל, חֲדוׁל, חזור, מִקצָב אִטִי, הֲלוׁך וָשובׁ,

מַציג לָאוזן

את מנגינת העצב הנצחית.

בימים מִקֶדֶם סופוקלס

על ים-יוון שמע אותה.

היא לו הזכירה את הגאות-וָשֶפל

זו העכורה של סֵבֶל האדם.

גם אנו

מוצאים רעיון בצליל הזה,

אנו השומעים אותו על פני

ים הצפון המְרוּחק.

ים האמונה,

אֵי-אז, היה בשיא גאות. את העולם כולו

חבק, חגר, בְּטַבְּעותיו המזהירות.

אבל עתה איני שומע אלא

את נַהֲמָתו העצובה, הממושכת, הנְסוגה,

עם נשיבת אוויר-הלילה, מן הגבולות הנרחבים, העגומים,

והחופים החצָציים, החשופים, של העולם.

הה, אהובה, הבי נֹאׁהֲב נא זה את זה בֶּאֱמונה!

כי העולם אשר נראֶה פה  לפנינו כמו ארץ-חלומות,

חדש, יפה ורבגוני, אין בו שמחה

או אהבה, לא אור, לא בטָחון ולא שלום, לא הקלה

לְמכאובים. אנחנו פה כמו על מישור אָפֵל,

שָטוף בְּזַעֲקות של קרב וּמנוּסָה, וּבו צְבָאות נִבערים

מתנגשים בַּלֵיל.