כשאני יכול לתת משהו בי מתווסף

כשהייתי ילד, ישבתי בכיתה וחשבתי על ההפסקה ומשחקי הכדור שחיכה לי בדד.

אחר כך כל זמני הופנה לבנות עם הקוקו והחצאית בקפלים מרשרשים.

ובבגרותי, העבודה גנבה לי כל רגע כל דקה. היו כאלה זמנים שכאילו התקצר לו הזמן.

ביקשתי אותו אך הוא נעלם. כן, כאלה היו הימים של אז. עכשיו זמנים אחרים.

עיתים ארוכים של ימים מתארכים. אז מה עושים? זה עסק ביש של כל קשיש.

לאן שאפנה השהות לא מרפה. דבוקה אלי כבול על מעטפה. ורגע לפני שנכעתי סופית

מצאתי את הפרצה והתנדבתי לבית המשפט..אתם יודעים, אחד כזה שכותב מכתבים

וטפסים משפטיים עבור עלובי החיים שבעירי. אני מביט בעיניהם בעת כניסתם

לחדר המתנדבים ובחיוכם כשהם יוצאים וליבי.....

פוסט זה נכתב במסגרת יום המעשים הטובים..