קצת ארוך מאד - אבל מציעה לקרוא על מנת להבין את הצד השני

תוצרת "הארץ": מי שאינה מבינה ששנאת היהודים אצל הערבים החלה עשרות שנים לפני ה"כיבוש"; מי שרואה בישראל אחראית לרצחנות הפלשתינית; מי שמצדדת במיידי אבנים - היא אוטואנטישמית הלוקה בעיוורון מוסרי. מה ישראלי יותר משנאת ישראל?

לדסי

כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת והאצבע החליקה בטעות  וכל התגובה  נעלמה אז הפעם אקצר.

כיבוש וגרוש ערבים הוא מושג מקומם שמרבים להשתמש בו אנשי השמאל .. מי שמשתמש במונח הזה אינו  מכיר את ההיסטוריה  כפי שהתרחשה ולא כפי שמנסים לספר לנו  היסטוריונים שמסלפים את האמת. אחד מהם הוא מיקו פלד  שכתב את הספר בנו של גנרל. הוא גר  ומרצה באירופה בפני קהלים פרו פלסטינים וזוכה  להוקרה  ואולי גם להרבה תשומת לב וכסף  על בניית הנרטיב  שהפלסטינים שמחו לאמץ.  "הם הציונים עלו ב1948,הרגו ערבים ,נישלו אותם מאדמתם והתישבו בבתיהם וגרשו 1.5 מליון פליטים." זה הנרטיב הערבי שיצר פלד תוך שהוא מגחך כשהוא מזכיר את הציונים. אלו גם התגובות שאני מקבל משונאי ישראל ברשתות החברתיות כשהם מסתמכים על הרצאתו את פלד ושולחים בתגובה את הסירטון. . ואז אני  יודע מדוע  האנטישמיות באירופה עולה באופן משמעותי. אילו לא הייתי מכיר את ההיסטוריה מקרוב הייתי  הופך גם לאנטישמי  . . אני דור חמישי בארץ. אני זוכר את מאורעות תרפט שבהם קמו הערבים ורצחו את שכניהם היהודים שחיו עימם עשרות שנים בחברון ובירושלים העתיקה.  המופתי הירושלמי חג' אל אמין חוסייני אמר  והערבים מילאו את דבריו  ושחטו את היהודים ואנסו את נשיהם ובנותיהם וריטשו את ביטנן בחרבות(חרב כזו נמצאת במשפחתה של רעיתי ז"ל שהפורעים השאירו ליד דלת דירתם בירושלים  כשהיא מגואלת בדם)(כולנו זוכרים גם שאותו חג' אמין אל חוסייני נפגש בגרמניה עם היטלר  בנסיון לפתור את בעיית יהודי ארץ ישראל. לשם כך היה מוכן להקים  כאן משרפות.).  היו גם התקפות של ערבים על ישובים יהודים(זוכרים את יוסף טרומפלדור?) ויש רשימה ארוכה.  הם גם לא  הסכימו לחלוקה שהתקבלה באום  ורצו את כל המדינה או יותר נכון את מה שנשאר מהשטח שעליו  החליטו חבר הלאומים  בסן רמו אחרי מלחמת העולם הראשונה כי ארץ ישראל המנדטורית משני עברי הירדן תהיה הבית היהודי. (זה סיפור שכדאי לקרוא בספרי ההיסטוריה על כך שהבריטים  עשו בארץ כבשלהם ונתנו את רובה לבדויים שהקימו את ממלכת ירדן האשמית.)

הערבים החלו לתקוף את התחבורה בדרכים ולהרוג נוסעים תמימים. אני מכיר מקרוב את מה שניסו לעשות לשכונת התקוה.  הערבים מיהוד  צעדו עם נשותיהם ושקים בידיהם  לכבוש את שכונת התקוה.  בכניסה הייתה עמדה של ההגנה עם כמה צעירים . הערבים זרקו מטר של רימונים והסתערו. אלא שהם לא ידעו שצריך להוציא את הניצרה. חברי ההגנה  החזירו לערבים התוקפים את הרימונים  לאחר ששיחררו את הניצרה וכך עצרו את ההתקפה שהפכה למנוסה עם קורבנות. הנזק היה כמה בתים שרופים ודייג שיכור שנהרג. הכרתי את  אותו דייג מהירקון..

ראיתי לא מזמן סירטון שבו מראיינים זקנים ערבים שעונים לשאלות  העיתונאי כי המנהיגים אמרו להם לעזוב את הבתים לשבוע ולחזור  לאחר שיכבשו את המדינה מהיהודים ואז יוכלו לחזור לבתיהם ולרכוש שישאירו היהודים. (אנסה לחפש את הסירטון ולהעלותו כאן).  זו הייתה מלחמה שבה ניסו הערבים לחסל את היהודים. הם הציבו  כוחות בדרך לירושלים בפיקודו של ראש הכנופיות קאוקאז'י מסוריה  על מנת לעצור את  הכנסת המזון לירושלים וכך חשבו להכניע אותה. (קאוקז'י נהרג בקסטל)

אז בכדי לדעת את הסיפור האמיתי צריך לחפש במקורות ולא להתיחס למאמר  שמישהוא כתב  ומסתתרת מאחוריו כוונה.

חייתי עם ערבים ואני מכיר אותם מקרוב (גרתי בצפון תל אביב ליד הכפרים סומייל ,ג'מסין ושייך מוניס. היו יחסי שכנות טובים אולי מפני שהורי שלטו בשפה.  מאוחר יותר היו לי חברים מנהלים בבנק. הם כבר ישראלים והם שונים ממה שאנו יודעים על הערבים מהשטחים. כך שזה אומר לי שאפשר לחיות איתם בשלום אם יפסיקו את הטרור.

אני לא רוצה להיות כאן כמו היזדים והנוצרים בעירק . החמס הוא חלק מאותו אירגון רצחני  ISIS  ואני לא רוצה למצוא את משפחתי נתונה לאותה סכנה שבה נמצאים  הנוצרים והיזדים בעירק. החמס  נוקט באותן השיטות בעזה. כולנו ראינו כיצד הוציא להורג  בפרהסיה אנשים שחשד בהם שריגלו לטובת ישראל. .

אז זה על קצה המזלג. יש ספרות עשירה  שמסבירה טוב ממני את הנרטיב שלנו  האמיתי.

הנה הסירטון המדבר על  הנכבא  ובתוכו אפשר לזהות את מה שאמרו  לארחים לעזוב ולחזור אחרי כמה ימים                                              http://youtu.be/cn4r7ZjG9Nc

שלום ניצן,

אכן היום לפני פירסום תגובתך ראיתי שפיפסתי אותה / ך.

מצטערת.

בערב אענה על תשובתך.

כדי להגיע אל איזה אמצע - תנועת הפמיניסטיות בראשיתה הייתה מאד קיצונית.

היום  הפמיניזם ברובו אינו קיצוני.

מירב מיכאלי מציגה בצורה מאד מענינת, "מושכת"  -את עמדתה הפמיניסטית.היא כאילו רוצה לומר: מה פתאום  כאשר לפנינו גברים ונשים נשתמש  בזכר רבים ולא ב נקבה רבות.

"במושכת" התכוונתי שבמעשה זה היא כל הזמן מעבירה לקהל שומעיה, שאל לנו לשכוח את הנשים השוות לגברים.גם בגדיה החורים תמיד - מטרתם לומר - גברים לובשים בגדים שאינם מקשרים אותם למיניותם. בגדי הנשים מושכים את הגברים להתייחס אליהם כנשים. אני רוצה להופיע בהופעה נייטרלית כמו שהגברים מופיעים.

מציעה לקרוא את ספרה של עמיה ליבליך לגבי הישוב נווה שלום.

מעניין ומעלה שאלות.

מדבר על היכולת לחיות ביחד והקשיים של לחיות ביחד.

הנכבה מוזכרת, יציאת הערבים מהכפרים על פי עצת מנהיגיהם מוזכרת.

פשוט צריך לשבת ולסיים את הסכסוך, כמה שנים קיים?

הישוב נווה שלום מראה דוגמא לתהליכי  היאלוג הורכבים מאד, היכולת לחיות יחד.

אבל חיים ב 2 מדינות שונים מחיים בישוב אחד.

רק דוגמא מתוך הספר - חלק מבניהם של היהודים התגייסו לצהל, חלקם לא

חוזרת ואומרת, ספר מאד מעניין המעלה שאלות רבות

לדסי

אני מצרף כאן את מה שכתבתי בפייסבוק לאחר שקראתי מאמר מעניין של ישראלי  שחזר בשאלה והפך לשמאלני .התגורר בחו"ל ,כתב ספר  ונישלח לכאן לכתוב ספר שני. כיצד הוא רואה את השמאל בעיניים של שמאלני שחוזר בתשובה. מעניין לקרוא

חייבים לקרוא את המאמר המעניין הנ"ל שכתב ישראלי בן להורים ניצולי שואה שגדל בבית חרדי וביום בהיר נקלע לסיטואציה שהפגישה אותו עם נערה ערביה והוא השתנה והפך לשמלאני. החליט להמשיך בלימודיו ונסע לארה"ב שם כתב מחזות וכתב ספר מצליח. הוא נמצא בארץ לכתוב את סיפרו השני לפי הזמנת המול והוא מתאר את מה שהוא רואה בשינויים שחלו הן בזוית הראיה של הגרמנים הצעירים שבאו פעם להזדהות עם העם היהודי שסבל בשואה וכיצד הם באים עכשיו לעזור לערבים להתגונן בפני היהודים. הוא מתאר את השמאל הישראלי שהוא לא אותו שמאל שכבש אותו בצעירותו. השמאל של היום נעזר בתרומות חוץ של מליונים רבים של דולרים. צעירי השמאל שואפים ונילחמים על מדינה אחת ומי שישלוט בה הם הרוב המוסלמי. צעירי השמאל שבויים בתרבות המוסלמית וכשהם נישאלים אם הם מכירים את השפה הערבית הם עונים בשלילה הם עונים בשלילה גם שלא קראו את הקוראן ואת החדית ולמעשה אינם מכירים את התרבות הערבית. זה הוא השמאל שגורם לנו את הנזקים החמורים בעולם. לכן חשוב לעיין במאמר הזה ולהבין כי מה ששומעים במפגשי הסטודנטים הערביים שמספרים על קבוצות יהודים שהיו נכנסים לכפרים ערביים והורגים מאות ערבים תמימים זה סיפור שניקלט בראשם של הגרמנים הצעירים שאינם מכירים את הרקע. . כולנו יודעים שזו עלילת שווא. אולם התיירים הגרמנים הצעירים שומעים ומקבלים את התמונה כלשונה. ואם הם לא מאמינים אני יכול להפנות אותם אל הסירטון של ההיסטוריון היהודי מיקו פלד שמרצה במדינות אירופה ומתאר כיצד "הם הציונים הגיעו אחרי 1948, הרגו וכבשו וגירשו את הערבים וגנבו את אדמתם והתישבו בה . הם הציונים גרשו 1.5 מליון ערבים והפכו אותם לפליטים וכך יצרו את הנכבא. אז איך יכולים צעירים וצעירות גרמניות לא להאמין לסטודנט ערבי שמספר את מה שאומר היסטוריון יהודי אנטישמי.. נא להעביר את המאמר הלאה.

Why European NGO's and the Red Cross Are Real Enemies in Israel

Idealistic young Germans once came to Israel to make amends for the Holocaust. Now they come for a whole different purpose, and Tuvia Tenenbom explains why that’s a...

forward.com

Like ·

·

ניצן שלום,

ראשית אציין שאיני טרול.

תוכלי לראות את התמונה שלי עם נכדי.

שנית, משום מה איני מוצאת הן את ההודעה הראשונה שלך והן את השניה עליה הגבתי עם "דוגמא" מעולם הפמיניזם. ישנן כל מיני בעיות טכניות באתר זה, אני מבינה שהרבה מציינים זאת.

כתבת ואני מעתיקה את תגובתך:

דסי-'''היא הנותנת'''מאיפה העללת עליי את השימוש במילה '''פמיניזם''' בחיים איני מישתמשת במושג ההזויי הזה.....ומאיפה כל הנאום החוצב להבות הזה..את אמיתית או טרול לא כל כך מוצלח מטעם? כלל לא קראת ולא היתיחסת למה שכתבתי..את משקפת מצויין את השמאל האטום והסתום במירעו! 

אותי שמחזיקה במסירות ובנאמנות השקפת-עולם שמבוססת אך ורק על זכויות-אדם באשר היא והוא וקרוייה לדאבוני ולצערי שמאל. מה קשור פמיניזם ומה קשור ח'''כ מיכאלי??? לפוצץ פה בכתבות של אחרים ולמלא את החלל של הבלוגים בערימות של מילים לא משרתת כלום ושום-דבר. נהפוך הוא מוסיפה אנטגוניזם. 

שבת-שלום ומאחלת לך וכולנו שתימצאי דרכים נכונות וראויות להעמיד את השקפתינו הראוייה והנידרשת.

שרון,

איני מכירה אותך ולא את סגנון כתיבתך.

כאן, בתגובה אלי נשמעת לי מאד כועסת.

לא ייחסתי לך את הכינוי פמיניסטית. תוכלי לחזור ולקרוא מה שכתבתי.

שנית, בתשובה שלי הייתי צריכה לכתוב אולי אחרת ולציין "בוא נקח את התפתות תנועת הפמיניזם לדוגמא" ואולי

אז דברי היו מתקבלים אחרת על ידך.

לא הרגשתי עד עכשיו אנטגוניזם, אלא הבעת דעות שונות משלי.

האם יש לך בלוג, האם יהיה ניתן לקרוא קצת על דעותיך שלך?

זהו הבלוג שלי, ואת יכולה לא להכנס אליו אם אני מעוררת בך כל כך הרבה אנטגוניזם.

כהשוואה אביא את העיתונאי גדעון לוי.

הוא מעורר אנטגוניזם רב מאד.

לכן כאשר קורים את התגובות למאמר נכתבות שם הרבה מאד תגובות קשות וכועסות עליו.

למה אנשים אלה נכנסים לרוא את המאמרים שלו כאשר הם מתנגדים מאד לעמדותיו? ,מעבר להבנתי.

מטצערת  שהכעסתי אותך, למרות שכפי עמדות "הבית הציוני " שדעותי רחוקות ממנו, "איני מרגישה שעלי להתנצל"

ערוך

מחק

דסי _796_, 06/02/2015

משה,

למה אתה חושב שעמירה הס אינה יודעת על השנאה שהייתה קיימת לפני הכיבוש?

ההבדל הוא שהיום מדינת ישראל, מדינת היהודים בעיני הפלסתינאים חזקה מהם.

פשוט צריך להגיע לסוף סכסוך הדמים שגובה יותר קורבנות מבעבר, משני הצדדים

ערוך

מחק

<p>מעתיקה מתוך עיתון הארץ.</p> <p>אני מניחה שיהיהו תגובות,</p> <p>או רק אולי?</p> <p>עמירה הס על הדבר הנורא ביותר בכיבוש</p> <p>עיתונאית "הארץ" ענתה לשאלותיכם: מה היא מרגישה כשמתנחל נפגע, מדוע צידדה ביידוי אבנים ומספרת על השאלה המפתיעה מראש השב"כ</p> <p>הארץ</p> <p>28.05.2014 16:04</p> <p>שמור</p> <p><a class="art__tool" rel="ugc" href="http://www.haaretz.co.il/misc/qna/1.2333106#article-comments" title="לתגובות">214תגובות</a><a class="art__tool" rel="ugc" href="http://www.haaretz.co.il/misc/qna/!#" title="שתף בפייסבוק">944שתף בפייסבוק</a></p> <p><!-- versionContentId:1.2333106.1401284197 --></p> <p>עיתונאית "הארץ" <a rel="ugc" href="http://www.haaretz.co.il/misc/writers/1.855">עמירה הס</a> התארחה היום (רביעי) באתר "הארץ" למפגש ה-14 בסדרה בו אתם מוזמנים להפנות לעיתונאים ודמויות ציבוריות נוספות שאלות על כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם או יכולתם לשאול. בין היתר שאלתם אותה מדוע הצדיקה יידוי אבנים, מה היא חשה כשמתנחלים נפגעים, התעניינתם במחיר האישי שהיא משלמת, בגישתה לרוצחים פלסטינים, ההסתה ברשות, הסיכוי לשלום ועוד. כל השאלות והתשובות - למטה.</p> <p><strong>אור שואל: אחרי שנים של סיקור היחס לפלסטינים. מה הדבר הכי נורא בעינייך בכיבוש הישראלי</strong></p> <p>עמירה הס: קשה לי לבחור...  נוראה היא ההמשכיות, שהולכת ומתבררת כל הזמן,  ל-1948,  לנישול ולגירוש של אז. ועוד משהו:  הסובטיליות שבה הכל מבוצע.  כמו הדחיקה למובלעות מנותקות,  מצבים של כליאה המונית.  האלימות הביורוקרטית, שבה אנו מצטיינים.  ועוד משהו: המעורבות של ישראלים רבים כל כך באלימות זו.    </p> <p><!--[if IE 9]><video style="display: none;"><![endif]--></p> <p> </p> <p><!--[if IE 9]></video><![endif]--></p> <p><img alt="" src="http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.2334212.1401277696!/image/3668256334.jpg_gen/derivatives/size_936xAuto/3668256334.jpg" title="עמירה הס משיבה לשאלות הגולשים, היום" /></p> <p>עמירה הס משיבה לשאלות הגולשים, היוםדודו בכר</p> <p><strong>נחמה שואלת: זכור לי מאמר שלך בו מנית את כל מעשי הטרור היהודיים בשטחים. ברשימה היו שריפת עצים והשחתת רכוש. לעומת זאת אחרי האירוע של אדל ביטון הצדקת זריקת אבנים. האם אינך רואה סתירה בין הדברים?</strong></p> <p>עמירה הס: בטח את מתכוונת ל-5,034 מאמרים ולא מאמר אחד,  אבל גם 6,000 מאמרים וכתבות שלי ושל אחרים לא מספיקים כנראה כדי לתאר את האלימות המבנית, השגרתית שגלומה בעצם השליטה של עם אחד על עם אחר: אם של מנגנונים רשמיים (כמו הצבא, מינהל אזרחי,  משרד הפנים,  חברות אבטחה פרטיות) ואם של כנופיות כביכול עצמאיות ("תג מחיר", יקבי יין בוטיק).  אלימותם כה יומיומית ושיטתית שהיא הופכת מובנת מאליה ובלתי נראית.  בייחוד למי שנמנה על העם השליט, שמרוויח מהשיטה.  </p> <p>הבלתי נראות הזו מאפשרת שאלות שיוצאות מנקודת הנחה סמויה או גלויה שיש סימטריה בין כובש לנכבש, ששני הצדדים האלו ניצבים יחד על מישור שווה, ואז אפשר לערוך השוואה מי בסדר יותר ומי פחות . וכך קל להגיד שתמיד הפלסטינים הם בעצם היותר "לא בסדר" (כי איכשהו מותם ופציעתם של פלסטינים מירי כוחות הביטחון הישראליים נתפסים אצלנו כ"תגובה" לאלימות הפלסטינית, לא כסיבה אחת מני רבות,  ורובם הגדול נשכח ונמחק מהתודעה הישראלית) .  </p> <p>פעם כתבתי מאמר שכותרתו <a rel="ugc" href="http://www.haaretz.co.il/misc/1.915520">"איך להסביר את הכיבוש לכובש"</a>.  נראה לי שהסתירה האמיתית היא פה:  כנראה אי אפשר להסביר את הכיבוש לכובש.  זה כישלוני הגדול כמסקרת הכיבוש כל כך הרבה שנים. אני לפחות יכולה לנחם את עצמי שאני לא היחידה שנכשלתי, אם כי משום מה זו לא נחמה.</p> <p>עבדים שחורים,  בני העמים הראשונים באמריקה, אלג'יראים, שחורים דרום אפריקאים -  כולם, במאבקיהם לשחרור ביצעו גם מעשי אלימות ואכזריות.  זה לא העניק להם מעמד של "צד שווה" במשוואה כלשהי עם המשטר המדכא ועם מי שנמנים על הצד המדכא, ושמרוויחים מהשיטה (גם אם אינם ממלאים בה תפקיד רשמי).  זה לא ביטל את הלגיטימיות של מאבקם.</p> <p>לכל קבוצה מדוכאת ומנוצלת יש זכות להיאבק נגד הדיכוי, הניצול האפליה, השרירות השלטונית,  משטר הפריבילגיות. זו לא רק זכות. זו בעיקר תגובה אנושית טבעית. בהחלט הגיוני ונכון, מוסרית וטקטית, לדון באמצעי המאבק וביעילות שלהם. במאמרים, בשיחות פרטיות ובהרצאות אני מתייחסת לשאלות אלו (וגם מכעיסה לא אחת פלסטינים שכופרים בזכותה של בת לעם הכובש לבקר את האמצעים או להשתתף בדיון עליהם).  אבל הדיון הזה לא יכול להיות טריק כדי לברוח מהשאלה העיקרית: עד מתי נמשיך לפתח פה (בין הנהר לים) משטר שמעניק זכויות ליהודים ושולל אותן מהפלסטינים.</p> <p>כדי לא לחזור על עצמי אני מציעה שתקראי שוב,  שתקראו שוב,  את <a rel="ugc" href="http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1982934">מאמרי שדיבר על הזכות לידות אבנים</a>, כחלק מהזכות למאבק באלימות הישראלית. אני מרשה לעצמי להגיד שיש בו מספיק ניואנסים שיכולים לענות על הרבה שאלות.    </p> <p><strong>אסף שואל: בלי התלהמות, אני באמת מסוקרן: האם כשאת שומעת שילדה (מתנחלת, כן) נפגעה מזריקת אבנים, כואב לך עליה ברמה האנושית? אם היית רואה את מי שזרק את האבנים שנייה לפני שהאבן יצאה מידו, האם היית- מעודדת אותו לזרוק, מתעלמת, משכנעת אותו לא לזרוק?</strong></p> <p>עמירה הס: אסף הסקרן, אלולא היה לי איכפת ברמה האנושית מכל הילדים, לא הייתי ממשיכה לכתוב ולהתריע על הסכנות שבהתמכרות הישראלית לשליטה על עם אחר, על השקרים של הצבא בדיווח על ילדים שנהרגו מירי כוחותינו, על הרשעות בשליחתם של חיילים להרוס בורות למאגר מי גשם בקהילות פלסטיניות, להחרים בתי שימוש ניידים, על השאיפות לרכז את כל הבדואים בכמה יישובים צפופים בגדה המערבית, כדי לפנות את השטח למתנחלים, על כליאת יותר ממיליון וחצי בני אדם במתקן המעצר הענק עזה.    </p> <p><strong>לוי שואל: לא ראיתי שום תשובה לשאלה של אסף, מכאן שהס חוגגת כשילדים יהודים נפגעים</strong></p> <p>עמירה הס: לוי, זה חופש הדיבור מה שכתבת או פוטנציאל להגשת תביעת דיבה? בבקשה תעבור שוב, תראה ותקרא את התשובה. </p> <p><strong>מודרניסט שואל: היהודים עם, או רק דת? האם ראויים היהודים להגדרה עצמית בגבולות כלשהם?</strong></p> <p>עמירה הס: אכן עם. מומצא, מדומיין (כמו כל עם, בסופו של דבר), בלי קשר "גנטי" "אורגני" למי שחיו פה לפני 3000 שנה  -  אבל קהילה עם קשרים דתיים, היסטוריים, תרבותיים, רגשיים שמחליטה שהיא עם. קשרים שתהליכים חיצוניים החלישו לפעמים ותהליכים אחרים חיזקו או המציאו קשרים חדשים. עם שהתפתח בתפוצה, ושעד לשנות השלושים של המאה העשרים בחר ברובו הגדול בתשובות שונות לגזענות שחווה: הגירה, היטמעות, המרת דת, מאבק סוציאליסטי,  אוטופיות ודיסטופיות קומוניסטיות, אורתודוקסיה דתית, אוטונומיה תרבותית תוך השתלבות במאבקים חברתיים כלליים (הבונד). רק מיעוט שבמיעוט בחר עד אז בציונות,  בעמדה שיש להקים מדינה ושעל כל היהודים להגר אליה. וכן, אנחנו עם שהתפוצה זרקה אותו ממנה באופן ברוטאלי. לכן אי אפשר לראות בישראל רק תוצר של תהליכים קולוניאליסטיים, שהביאו להשתלטות עמים אירופיים על אזורים נרחבים מחוץ לאירופה - ושהתנועה הציונית שאבה מהם השראה. ישראל היא גם תוצר של תהליך אירופי פנימי משלים לזה הקולוניאליסטי -  הגזענות הביולוגית, האנטישמיות, והסירוב של מדינות מערביות אחרות (ארה"ב, קנדה, דרום אמריקה) לקלוט יהודים שנזרקו מאירופה.</p> <p>לעם היהודי שצמח בישראל (אחרי שנזרק מהתפוצה) יש זכות להגדרה עצמית. כמו לעם הפלסטיני. אבל אנחנו לא רק חיים בתיאוריות אלא גם במציאות.  את זכותנו להגדרה עצמית אנחנו מימשנו ומממשים על חשבון הפלסטינים וזכויותיהם. ההתנגשות הזו, שרק תחריף,  מסכנת לא את זכות ההגדרה העצמית שלנו אלא הרבה יותר: את עצם סיכויינו לחיות באזור הזה, שבו אנחנו מיעוט.  </p> <p><strong>אביחי שואל: האם יש שוחרי שלום גם בצד הפלסטיני. תודה על טורייך.</strong></p> <p>עמירה הס: אביחי, ב-20 השנים האחרונות התגבשה אצלי רשימה של מלים מאוסות.  לצערי, "שלום" היא אחת מהן, משום שהמונח הפך חלק מהניסיון ליצור סימטריה מזויפת בין הצדדים (ר' תשובה ראשונה). ובעיקר: משום שבתהליך אוסלו, המלה "הפרדה" הפכה בעצם לשם נרדף ל"שלום".  ההפרדה שהממשלות ביצעו לא היתה פוליטית-גיאוגרפית אלא דמוגרפית, בתוך הגיאוגרפיה השלמה (מהנהר לים),  שבשליטה ישראלית.</p> <p>בשנים האלו למדתי שאין זה מספיק לדבר על שלום: יש לדבר על שאיפה לצדק (לא מאמינה באפשרות להגיע לצדק "מוחלט", סטאטי), על הגינות, יחס של כבוד DIGNITY לאחר, שוויון.  לא מספיק להצהיר שרוצים שלום,  להיות "שוחר שלום". צריך להוכיח גם שכל הערכים האלו כלולים בו לא כאופציה לעתיד, אלא כמדריך לפעולה היום. עלינו להוכיח ש"שלום" זו לא מלה נרדפת להכנעה. ובכלל, כל כך קל להגיד שרוצים שלום: אומרים את זה מתנחלים ואומרים את זה חיילים שמפזרים הפגנות ויורים ואומר נתניהו. </p> <p>כנפגעים הראשיים מהכיבוש ומהמצב המלחמתי ששורר בעצם, בעוצמות מתחלפות, הפלסטינים זקוקים לשינוי הסטאטוס קוו הרבה יותר מאתנו.  הישראלים מרוויחים מהסטאטוס קוו. לא בכדי יש כל כך הרבה סובסידיות למי שעוברים לגור בהתנחלויות בשטחים הכבושים, כולל מזרח ירושלים. לא סתם צמחה פה שכבה עבה כל כך ומשפיעה של אנשי צבא ומומחי ביטחון, שחבים את הקריירה שלהם, גם באזרחי, למצב השליטה בעם אחר. </p> <p>האינתיפאדה הראשונה, שהביאה אתה המון תקווה ותחושת העצמה, השמיעה מסר ברור:  הבה נעשה הסכם שלום שמבוסס על פתרון שתי מדינות. את האינתיפאדה חולל הדור הפלסטיני שהכיר את ישראל (בניגוד לבכירי אש"ף שחיו בחו"ל, בניגוד לתפיסות הרווחות לפני 1967).  זהו דור שראה שישראל היא מציאות קיימת, שישנה חברה ישראלית (לא "מלאכותית", כפי שהיתה התעמולה הרווחת בשנות החמישים והשישים).  זה דור שאפילו למד לחבב כמה דברים בישראלים. זה הדור של מרוואן ברגותי (פעם, בהפגנה בתחילת האינתיפאדה השנייה,  צעדנו יחד ושוחחנו שנינו עם בכיר אש"ף שבא מחו"ל. הוא אמר משהו וברגותי אמר לי בעברית:  אל תאמיני לו, הוא משקר. האיש התרגז שדיברנו עברית והוא הרי לא מבין עברית. וברגותי המשיך ואמר לי בעברית: "תעזבי אותו,  אלה שבאו מתוניס, הם לא מדברים עברית, הם גויים"). </p> <p>עכשיו דור זה הופך למיעוט: כל כך הרבה פלסטינים צעירים לא מכירים את החברה הישראלית, בגלל ההפרדה הדמוגרפית ובגלל מדיניות איסורי התנועה. בשבילם ישראלים שבו להיות רק חיילים ומתנחלים, חברה צלבנית מלאכותית. מהמבוגרים הייתי שומעת בעבר את השאלה המודאגת הזו:  "האם ישראלים לא חושבים על הנכדים שלהם" - כלומר -  האם הישראלים לא רואים שהמשך הכיבוש וההתנגשות מסכנים את עתידם של ילדיהם ונכדיהם. זו שאלה מרגשת, שמעידה לא רק על חוכמה אלא גם על איכפתיות כלפינו. אלו שוחרי שלום?  בהחלט. </p> <p>אבל היום אני שומעת מצעירים אמירות אחרות. רק אתמול שמעתי מצעיר כבן 20 במחנה פליטים (עם כל ההיסטוריה של מעצרים, פציעה מירי כשהוא עומד על מרפסת ומצלם,  וכו') שהישראלים צריכים לחזור למדינות אירופה שמהן באו ושיישארו רק "מי שחיו פה קודם" (מושג ערטילאי).  עוד אמר שמפגינים ישראלים נגד גדר ההפרדה ייטיבו אם יחזרו לארצותיהם,  ולא ימשיכו לגור בבתיהם הנוחים במקום שבו היו פעם כפרים פלסטיניים. פעם הייתי מתרגזת לשמוע את האמירות האלו, בייחוד משום שאני שומעת אותן כמעט באותו ניסוח מצעירים אחרים, כאילו שיננו יחד מאותו ספר אמירות שחושפות בורות וחוסר רצון לדעת עובדות והקשרים היסטוריים. הפעם לא התרגזתי, אני כנראה מתבגרת סוף סוף. ניסיתי להסביר שלרבים מאוד אין בדיוק לאן לחזור.  שרבים מאתנו - הורינו הגיעו כפליטים (כמו הורי).  שרבים מהמפגינים נגד גדר ההפרדה לא שירתו בצבא, ישבו בכלא בשל כך, נעצרים על פעילות אופוזיציונית. שהם כולם מכירים בעוולות, בנכבה, לכן הם מפגינים. הוא לא ידע את כל זה.  ואז שאלתי אם הוא חושב שכל האמריקאים-האירופים חייבים לעזוב את ארה"ב משום שהיא מתבססת על התנחלות ונישול. ראיתי שמשהו בקביעות הקודמות שלו נסדק.  הוא אמר דבר שלא הופתעתי לשמוע -  שאני הישראלית-יהודייה הראשונה, שאינה חיילתמתנחלת – שהוא הכיר. </p> <p>גם אם הוא לא ישנה את העמדה הבסיסית,  האם אני יכולה להגיד עליו שהוא אינו שוחר שלום? אני חוזרת לעניין הסימטריות המזויפת. אז לא, אני לא מוכנה לחרוץ דין אם הוא שוחר שלום או לא. זה לא רלוונטי. אבל רוצה להמשיך ולשוחח אתו, כעיתונאית וכמי שחיה בחברה הזו: בורות, אני אגיד לו, מחבלת במאבק. אי אפשר גם, אגיד לו, לגלגל את ההיסטוריה אחורנית אבל אפשר לפעול למען הווה ועתיד ראויים יותר.   </p> <p><strong>גולש שואל: מה עצתך: מה אפשר לעשות חוץ מלהתייאש ממערכת שממשיכה את הנכבה עד ימינו?. תודה על עבודה עיתונאית והומניסטית מהמעלה הראשונה</strong></p> <p>עמירה הס: תודה, גולש. העצה נגד ייאוש: או לעזוב את הארץ או לפעול. יש הרבה קבוצות שאפשר לפעול בהן. לפחות לא מרגישים כמשתפי פעולה, וגם מכירים פלסטינים בחיי יום יום.  הם לא המדוכא המופשט, אלא בשר ודם שחיים, רוצים לחיות, עם כל העושר.</p> <p><strong>מפוכח שואל: אין לך לפעמים מבטים לאחור?חרטה? הכתיבה שלך מתעלמת בצורה בוטה ומקוממת מההקשר הרחב של הסכסוך ומהאלימות הגואה מכיוונם של הפלסטינים, תוך שאת מסיתה את דעת הקהל נגד מדינת ישראל. האמנם מצפונך שקט??</strong></p> <p>עמירה הס: כן, יש בהחלט דברים שאני מתחרטת עליהם. נושאים לכתבות שפספסתי, אירועים שלא הגעתי אליהם, אנשים שלא נפגשתי אתם ובינתיים הם מתונהרגו. שיטות עיתונאיות שכדאי היה לי לאמץ מוקדם יותר. זה מבחינת הצורה. אבל מבחינת התוכן אין בי שום חרטה. להיפך, אני גאה שכתבתי והתרעתי על דברים שהובילו אותנו עד הלום, גם כשרבים ראו אותי סתם משביתת שמחה קיצונית. מדיניות הסגר, שלילת חופש התנועה, שטח סי, קניית שכבה של מיוחסים פלסטיניים. כלומר כל האלימות הזו שהתחבאה מאחורי אצטלת תהליך השלום. </p> <p>אלימות פלסטינית גואה? ראה בבקשה תשובותי על סימטריה מזויפת.</p> <p>מה פירוש מסיתה את הקהל? איזה קהל?  כנראה אתה מתכוון לקהל בחו"ל.  נכון?  (ולא לדעת הקהל בישראל). אם אלו כתבותי שמסיתות, אז כך גם הרבה כתבות אחרות של התקשורת העולמית, כתובות ומצולמות. כלומר, אתה חושב שהתקשורת אשמה ושצריך לסגור אותה או שתהיה רק כמו "ישראל היום"? </p> <p><strong>גליל שואל: האם את חושבת שהעבודה שאת עושה במסגרת כתבות היא עיתונאות אובייקטיבית? אני לא מדבר טורי דעה אלא על כתבות חדשותיות. ולגבי הדעות - היכן טורי הדעה שלך ממוקמים לדעתך, על הסקאלה הפוליטית הפלסטינית, ביחס נגיד למרכז/מתון פלסטיני?</strong></p> <p>עמירה הס: גם כתבות חדשותיות אינן "אובייקטיביות". לא שלי ולא של אף אחד מעמיתי. כל עיתונאית הוא תוצר סביבתו, החברה שלו, עברו ואלו משפיעים במודע ושלא במודע: על בחירת המלים, על הנושאים המסוקרים, הדגשים. המודעות לעובדה זו מונעת שגיאות ודעות קודמות. השקפת העולם השמאלית-פמיניסטית שלי בהחלט מעצבת את מאמרי הדעה שלי.  כך שבכל סקאלה, לא רק פלסטינית, הם בשמאל. אם כי יש הרבה פלסטינים המזוהים עם השמאל הפלסטיני, שאינם מסכימים לכמה מעמדותי.</p> <p><strong>קורא מנוי שואל: האם את נתקלת בעוינות מצד המתנחלים?</strong></p> <p>עמירה הס: לפעמים מילולית (בטלפון) או התעלמות מבקשה לתשובה, בהתנחלויות שמגיעה אליהן לא מזהים אותי. היו כמה מקרים ספורים של התקפה פיסית (ירי חי ומכות) אבל לא מכיוון שזיהו אותי, אלא מכיוון שהייתי עם פלסטינים. הפלסטינים היו המטרה או שאמרתי משהו שזיהה אותי כ"תומכת" (בחברון: שאלתי שוטרים ישראלים מדוע הם אינם מונעים התקפה על בתי תושבים פלסטינים, שהתחוללה ממש לנגד עינינו באותו רגע).   </p> <p><strong>מורן שואלת: האם את מקבלת את הנראטיב הפלסטיני לגבי הסכסוך? האם את לא חשה באי נוחות לצדד ולהגן על אחד העמים הרצחניים בעשורים האחרונים. והאם הכיבוש מצדיק בעינייך פיגועים</strong></p> <p>עמירה הס: "נראטיב" היא מלה שאני מעדיפה לא להשתמש בה, כי אני חושבת שהיסטוריה זה לא רק עניין של "השקפות שונות" או "זוויות שונות" ו"אמת שונה". יש רבדים שונים, צדדים שונים, עובדות שלא הכרנו או שהסתרנו ומתגלות. אבל הדברים קרו. יש דברים בתיאור ההיסטורי הפלסטיני שאני בוודאי מקבלת: שתנועה זרה באה מבחוץ ונישלה ומנשלת אותם ממולדתם, בנימוקים שונים. מבחינה זו, אני חושבת שההיסטוריה שייכת למדוכאים, שעלינו להקשיב לתהליכים ולאירועים מהזווית של הניסיון שלהם (גם אם המדכא מנסה לנסח אותה ולהשתלט עליה). אבל אם לא מתייחסים לתיאור ההיסטורי כמו לדיון משפטי, גם לצד המדכא, המנצח, יש היסטוריה, אנשים חיים (ולא רובוטים באיזו מזימה עולמית). לכן חשוב לי (בעיקר בשיחות שלי או בהרצאות) להזכיר שיהודים רבים שהיגרו לארץ ישראל באו כפליטים. שאי אפשר להבין את המציאות של היום רק בהקשר ההיסטורי הקולוניאליסטי, אלא גם בהקשר של 12 שנות הרייך השלישי, למשל.  </p> <p>במאזן בין הנרצחים הישראלים מידי פלסטינים, והנרצחים הפלסטינים מידי ישראל, ידינו היא על העליונה. כלומר, יש יותר נרצחים פלסטינים מישראלים. ועדיין, הנרצחים האלו הם במספרים נמוכים יותר מהנרצחים בסוריה,  או הנרצחים ביוגוסלוויה לשעבר, או הנרצחים האלג'יראים בידי צרפת. ההכללה שלך שהפלסטינים הם אחד העמים הרצחניים וכו' היא מובנת: קל יותר לישראלים למצוא את האשם בפלסטינים, מאשר לפשפש במדיניות של עמה וממשלותיו.</p> <p><strong>אסף שואל: אתחיל ואומר שאני מתנגד לכיבוש ומצביע בקביעות למרצ. עם זאת, לפי ראייתי על אף עוולות הכיבוש, העם הפלסטיני הגיע לרמות רצחניות איומות והערצה מחפירה לאנשים מתועבים. האם לדעתך הכיבוש מצדיק זאת או שאני טועה ורוב הפלסטינים הם שוחרי שלום וטוב</strong></p> <p>עמירה הס: "רמות רצחניות איומות" ראה בבקשה תשובה קודמת. </p> <p>הערצה מחפירה לאנשים מתועבים: גם אותי זה מגעיל. בין אם מדובר בהערצה ליחיא עייאש או דלאל מוגרבי, ובין אם זה הערצה לאריאל שרון, רחבעם זאבי או הערצה לטייסים האלמונים שהטילו פצצות בלבנון ובעזה או שחקני הווידיאו שיורים טילים ממל"טים וחוץ מקרוביהם ומפקדיהם איננו יודעים את שמותיהם. כאן נפלתי בפח הסימטריה המזויפת. אז אתקן את עצמי: שרון וזאבי וכו' הרגו הרבה יותר פלסטינים מהישראלים שמוגרבי ועייאש הרגו (או שולחיהם). שניהם עיצבו מדיניות. הרג היה אחד מהכלים של אותה מדיניות. ועוד תיקון: לא מכירה כאנשים את מוגרבי, עייאש, מטילי הפצצות וכו'. לכן בוא נוותר על אנשים נתעבים ונסתפק במעשים ובתוצאותיהם. מוות.</p> <p>התקיפות הפלסטיניות הן פעולות של בני עם שגורש, הוגלה, נושל, הופצץ, וכו'. מוגרבי ועייאש ענו לצורך של פלסטינים בנקמה (צורך לא ייחודי להם, ע"ע התקפת צה"ל ברפיח באביב 2004, נקמה על התקפה חמושה נגד חיילים). הם נשלחו על ידי מפקדים שלא טרחו להבין את החברה הישראלית, מה פוגע בה, מה משפיע עליה. הרג אזרחים קל הרבה יותר מפעולות גרילה נגד חמושים ואזרחים (לכן כנראה במקרים רבים פלסטינים מעדיפים להגיד שגיבוריהם הרגו חיילים, מעדיפים לא לדעת שהיו ילדים, נשים, זקנים. אבל זה גם נכון על מה שהישראלים רוצים לדעת).    </p> <p>הכיבוש יכול להסביר כמה תופעות, לא בהכרח להצדיק כל דבר. הבנתי את זה פעם בשיחה עם כמה צעירים שמכירה מילדותם. זה היה בשלב שעוד התרגזתי ואמרתי משהו בזעף על פולחן המאבק המזוין. אחד מהם הסביר לי שפלסטינים נולדים אל תוך הנשק (הישראלי) כנורמה, כתופעת טבע שכל הזמן נתקלים בה וחיים בה עד הרגע האחרון. לכן השימוש בנשק שובה את דמיונם (זה בנוסף להשוואות עם מאבקים בנשק שלדעתם הצליחו: באלג'יריה, בקובה).</p> <p>כשעושים רשימה של כל מעשי ההרג, הנישול והאלימות  לאורך 66 שנים (למשל: חוק נוכחים נפקדים, שמאפשר לעשוק עשרות אלפי פלסטינים אזרחי ישראל מזכויותיהם על הקרקע)  -  דווקא אפשר ללמוד על מאופקות פלסטינית בסיסית. זה לא קשור ל"שוחרי שלום וטוב" אלא באופן בסיסי לקשר עמוק שהם חשים לארץ, לשורשיות שלהם, ולהבנה שיום יבוא ויושם קץ לעוול. אני בהחלט כותבת מתוך תקווה (קלושה יותר ויותר)  שזה יעזור כדי למנוע עוד שפיכות דמים. </p> <p><strong>סטודנטית לתקשורת שואלת: האם את עדיין חיה ברמאללה? בהנחה שכן, או בעבר, האם חשת סכנה לחייך או שמתייחסים אלייך כאחת משלנו</strong></p> <p>עמירה הס: כן, עדיין חיה ברמאללה. האמת היא שאת הסכנה הגדולה ביותר לחיי חשתי בזמן ההתקפות הצבאיות הישראליות בתחילת האינתיפאדה. לא אישית כ"עמירה" אלא כמי שנמצאה בטווח הרובים, המטוסים והטנקים הישראליים. טילים ופגזים ורימונים התפוצצו בסמוך לבתים שבהם הייתי - בעזה ובגדה המערבית. הייתי במכונית משוריינת של עיתונאי אחר, הסתובבנו בעוצר ברמאללה, ולא הבנתי מה החיילים שבטנק ממול רוצים מאתנו, כשהם העלו והורידו את הקנה של הטנק. חיילי צה"ל ירו לעברי כמה פעמים, בהזדמנויות שונות, כי אלו ההוראות שקיבלו: בחאן יונס, ברפיח, ברמאללה. (שוב: לא משום שרצו לירות בי, אדם מסוים, אלא משום שהחיילים נדרשו לשמור על שטחים סטריליים בתוך יישובים פלסטיניים אזרחיים).  אישית אני חוששת מאוד לחיי בהפגנות. מטולי גז מדמיע, ירי חי וירי קרוב בכדורי מתכת מצופה גומי כבר הפילו קורבנות פלסטיניים לא חמושים. וידוי: בגלל הפחד הזה שלי אני כבר לא הולכת להפגנות האלו ומעריצה את כל האמיצים שכן הולכים. </p> <p>הפלסטינים לא מתייחסים אלי כ"אחת משלהם"  כי אני לא כזו.  תמיד אהיה - בעיני ובעיניהם – יהודייה ישראלית שחיה בקרבם. </p> <p><strong>שלמה מצליח שואל: האם את לא חושבת שעבודתך גורמת נזק כבד לשמאל המתון בישראל? את הרי נותנת כלים בידי ימנים פופוליסטיים להציג את "בוגדנות" השמאל, את התנתקותו מהציונות ועוד? זה לא עובר לך בראש כשאת כותהת למשל את הטור שהצדיק זריקת אבנים</strong></p> <p>עמירה הס: אתה מייחס לי כוחות גדולים מאוד. זה נשמע שלולא כתבותי, מפלגת מרצ היתה בשלטון מזמן.     </p> <p><strong>מנחם שואל: איך את מתייחסת לכל הטוקבקים האיומים שכותבים נגדך?</strong></p> <p>עמירה הס: אני לא קוראת אותם.<strong>   </strong></p> <p><strong>אריאל שואל: האם את לא רואה סתירה ובעייתיות בזה שמצד אחד את מסקרת ומדווחת על הנעשה בשטחים ומצד שני את כותבת מאמרי דיעה רבים? מהן התגובות שאת מקבלת מהפלסטינים על תפקידך שם?</strong></p> <p>עמירה הס: אם נשארים שבויים בהנחה שעיתונאי חייב ויכול להיות נייטרלי ואובייקטיבי, כלומר כביכול חסר דעה, אז יש היגיון בשאלתך ואז גם היית מפנה אותה מן הסתם לעוד רבים מעמיתי, שמדווחים וגם כותבים מאמרי דעה. איננו אובייקטיביים וניטרליים ולעתים מאמר דעה מכוונן את הקוראים לעובדות מסוימות, שעל משמעותן דילגו. במיוחד בנושא הקיומי הזה שלנו, בעיית השליטה בעם אחר, מאמרי דעה עשויים למקד. </p> <p>ואולי זו הזדמנות לגלות פה משהו: ב-1996, בשיא פיגועי ההתאבדות, ראש השב"כ דאז עמי איילון ביקש להיפגש אתי. זה הפתיע אותי והסכמתי (התנאי שלי שכמה מחברי הפלסטינים בעזה ידעו על זה). כשנפגשתי אמרתי לו שאני מתפלאת, כי הרי מה שאני יודעת אני כותבת. הוא אמר לי: כן, אבל את כותבת מאוד אובייקטיבי. אני רוצה לדעת את דעתך". גם התשובה הזו הפליאה אותי (אז באמת עוד לא כתבתי מאמרי דעה). חשבתי שדעתי צועקת מהכתוב.  </p> <p><strong>דב שואל: האם את לא חוששת שחמאס יעשה הפיכה בגדה כשם שעשה ברצועה מיד אחרי שאבו מאזן יחתום הסכם שלום ?</strong></p> <p>עמירה הס: קודם כל, דב - וזו הולכת להיות תשובה ארוכה (כמו רוב התשובות שלי) - החמאס לא עשה הפיכה ברצועה אלא נבחר בבחירות בגדה (כולל ירושלים המזרחית) וברצועה. גם אנשים שאינם תומכים במצע האידיאולוגי והפוליטי של החמאס בחרו ברשימה ובאישים מטעמו, בעיקר כדי להעניש את הפתח שנתפס כתנועת שלטון מושחתת, שגם דרכה המדינית נכשלה.  בשלב מסוים (יוני 2007) החמאס השתלט על מנגנוני הביטחון ברצועה, בטענה שאנשי הפתח שהמשיכו לעמוד בראשם מנצלים אותם כדי להפיל בכוח ובעורמה את שלטון החמאס שנבחר בבחירות דמוקרטיות. עוד טענה - שלי נראית מבוססת בהחלט - היתה שבכוונה מנגנוני הביטחון שבשליטת הפתח יצרו אווירה של תוהו ובוהו (ריבוי החטיפות, למשל - של אזרחים זרים), כדי ליצור רושם שחמאס אינו מסוגל לשלוט. </p> <p>עוד בתקופת ערפאת נקבע - כחלק מהרפורמה המינהלית שדרשה הקהילה הבינלאומית מהרשות הפלסטינית - שרוב מנגנוני הביטחון יעברו מאחריות הנשיא לאחריות ראש הממשלה ומשרד הפנים. כלומר, תיאורטית, הדרישה של החמאס לשלוט במנגנוני הביטחון היתה הגיונית וחוקית. ובכל זאת, אחרי ניצחון החמאס, הם המשיכו להיות מעוזי הפתח (אם זכרוני אינו מטעה אותי, עבאס כנשיא הוציא תקנה מסוימת שאיפשרה "חוקית" מצב זה). כמענה חמאס הקים את מנגנון הביטחון המתחרה שלו "הכוח הביצועי". בראיון אחרי ניצחונם בבחירות ב-2006 אמר לי ראש הממשלה המיועד, אסמאעיל הנייה, שבסופו של דבר מנגנוני הביטחון יהיו באחריות ישירה של הממשלה הנבחרת. אמרו ועשו.  </p> <p>אחרי ניצחון החמאס הקהילה הבינלאומית החרימה את הממשלה החדשה (משום שלא עמדה בתנאי הקווארטט להכיר בישראל, להצהיר על הימנעות מאלימות ולהכיר בהסכמים הקודמים). ישראל עיכבה העברת תשלומי מכסים שמגיעים לרשות הפלסטינית והחריפה את מדיניות הסגר על רצועת עזה (עד כי איסור על הכנסת מוצרים שאינם "הומניטאריים", כך שבתקופות מסוימות לא היה אפשר למצוא נייר טואלט או תחבושות היגייניות ברצועה, שלא לדבר על נייר) ועצרה רבים מנבחרי החמאס בגדה המערבית. הממשלה לא יכלה לשלם משכורות המגזר הציבורי.</p> <p>ההשתלטות של חמאס על מנגנוני הביטחון ברצועה העמיקה תהליך קיים מאז תחילת 1991: התנהלות של עזה כישות נפרדת (בינואר 1991 ישראל הנהיגה את משטר היתרי התנועה, שהפריד בין האוכלוסיות של שני החלקים. הפרדה זו נמשכה על אף שהסכם אוסלו קבע ששני הצדדים - הישראלי והפלסטיני - רואים בעזה וברצועה יחידה גיאוגרפית אחת. ההתנתקות ב-2005 היתה שלב בתהליך ארוך). בעצם, ההשתלטות של החמאס התאפשרה משום שעזה כבר היתה יחידה נפרדת, מנותקת. משום שיצירת המשטר הכפול הפלסטיני תאמה את הכוונות הישראליות, השתלבה בהן.</p> <p>בתנאים של היום - כשהגדה היא אוסף מובלעות פלסטיניות מנותקות למעשה (או שקל לנתקן אלו מאלו), וכשצה"ל והתנחלויות מקיפים כל מובלעת כזו,  אין שום סיכוי לחמאס לשלוט (בהפיכה או בבחירות). </p> <p>מהו הסכם השלום שאתה צופה שעבאס יחתום עליו? כזה שנתניהו, לבני וליברמן רוצים? או אז זה הסכם כניעה, ולא רק חמאס יתנגדו לו אלא כל הציבור הפלסטיני.  ׁ</p> <p>נניח שעבאס יחתום על הסכם שלום שתואם את דרישות המינימום הפלסטיניות העכשוויות (מדינה ברצועה ובגדה, מזרח ירושלים בירה, ההתנחלויות מפונות, ריבונות מלאה בשטח ושליטה על מעברי הגבול,  פתרון מוסכם לשאלת הפליטים, הכרה ישראלית באחריות לנכבה). זה יקרה רק אם בישראל יתחולל שינוי דרמטי, ממש מהפכה - שתאפשר חתימה על הסכם שלום כזה וביצועו. במקרה זה, יש להניח שהרוב הגדול של פלסטינים בארץ יקבלו את ההסכם. לצערי אני לא רואה שהשינוי הזה בישראל הוא עניין קרוב. אבל לצורך העניין, בוא נחלום שכן, ושנחתם הסכם שלום שאינו הסכם כניעה והשפלה לפלסטינים. תמיד יש חשש שקבוצות מסוימות ינסו לשבש אותו: גם אצלנו גם אצלם.  אבל אם הרוב הגדול בשני העמים נחוש שזהו ההסכם הראוי - אפשר לדעתי לפעול נגד ניסיונות השיבוש. </p> <p>מנקודת הראות של אש"ף ושל עבאס, הם חתמו על הסכם שלום ב"אוסלו": כלומר הם הסכימו ליישום הדרגתי של תוכנית להקמת מדינה עצמאית בגבולות 4 ביוני 1967, לצד ישראל. זו היתה מתנה נדיבה שקיבלנו מהפלסטינים, שדחינו. על סמך ניתוח הפוליטיקה הישראלית מאז, אני קובעת שהממסד הישראלי מלכתחילה פעל לסיכול פתרון זה. הוא שאף לכפות על הפלסטינים הסדר מסוג אחר (בלי עזה, או רק עזה כמדינה, מובלעות בגדה עם שלטון עצמי וקשר לירדן). החמאס הזהיר את הפלסטינים ב-1994 מפני האופטימיות של פתח, טען שהישראלים לעולם לא יתנו מה שהפלסטינים מצפים מהם (הדרישות המינימליות למדינה).  מבחינת השיח הפנימי הפלסטיני, הוכח שחמאס ניתחו נכון יותר את הכוונות הישראליות.  במשך השנים למדתי שחמאס נזהרים שלא לפעול חזיתית נגד הרוב. למשל: באווירה האופטימית שהיתה עם החתימה על הסכם אוסלו, הם ויתרו על ניסיונות לכפות משמעת דתית בחברה בעזה (כיסוי ראש, אירועים שבהם נשים וגברים יחד, מכירת אלכוהול).  רק כשהאופטימיות החלה להיסדק, הם הרשו לעצמם לתקוף, למשל, מסעדות שמכרו אלכוהול.  </p> <p>פיגועי ההתאבדות כפי שהכרנו אותם - בתוך ערי ישראל - התפתחו לסיוט שהכרנו אחרי הטבח שביצע גולדשטיין במסגד איבראהימי (מערת המכפלה) בחברון. אם כי יש עדויות שיחיא עיאש תכנן שיטה זו עוד קודם. זו שאלה תיאורטית האם היו מבצעים פיגועי התאבדות בישראל כדי לסכל הסכם שלום אמיתי, שמקובל על רוב הציבור. אם להמשיך בהשערות: אם אכן היה הסכם שלום שמקובל על רוב הציבור בין שני העמים,  להנהגות היתה לגיטימציה לפעול ביד חזקה נגד אותם משבשי-הסכם.</p> <p><strong>אילן שואל: הייתי רוצה לשמוע ממך על החינוך הפלסטיני. מה מידת ההסתה נגד היהודים ומה מידת הסובלנות? האם יש סיכוי לגישור על הפער העצום בין התרבויות? בנוסף, הייתי שמח לשמוע את דעתך על ההתיישבות היהודית בכלל (לאו דווקא זאת שמונעת מהפלסטינים מרקם חיים תקין) ופינוי יהודים מבתיהם. תודה לך והמשיכי לסקר את הנעשה בגדה. את העיניים והאזניים של הרבה ישראלים שכף רגלם מעולם לא דרכה על האדמה הכבושה , אך לא מהססים להצדיק הפרות בוטות של זכויות אדם במטרה להמשיך ולהחזיק באדמה הזאת.</strong></p> <p>עמירה הס: אילן שלום. אני כבר לא זוכרת באיזה שנה באינתיפאדה השנייה הגעתי לכפר מאדמא (מדרום לשכם), שהיה סגור ומסוגר בכמה חסימות. ידעתי שאלמונים מחבלים במעיין המים של הכפר, זורקים פגרים למים, שוברים את הצינורות המובילים מים מהמעיין לשדות וכו'. התנחלות יצהר שוכנת מעל המעיין.  </p> <p>התלווה אלי אדם, מנהל בית ספר, שבתחילה היה מאוד עוין. הוא אמר לי: "לפני כמה חודשים בני נפל מהמדרגות ונפצע קשה. לקחתי אותו במכונית לכיוון שכם, לבית חולים". באותם ימים היה סגר קפדני על שכם, ואנשים נכנסו ויצאו רק אם היו להם היתרים מהמינהל האזרחי. האיש המשיך: "התחננתי לחייל שיתן לי  להיכנס עם בני הפצוע, והחייל סירב. אמרתי לו: תאר לעצמך שזה היה הילד שלך. והחייל ענה לי: אז זהו, שזה לא הילד שלי". האיש אמר לי: אלו בשבילי הישראלים.  </p> <p>כעבור כמה שעות שהסתובבנו בכפר, שמעתי ממנו דברים, סיפרתי לו גם על פעילות של מחסום ווטש, הוא ענה לי: "מקל עלי לדעת שיש ישראלים כמוכם, זה עוזר להתמודד עם העוול". למה אני מספרת את זה? כי הדבר הקובע הראשון הוא המציאות. ההסתה הטובה ביותר נגד ישראל היא בהתנהגות של החיילים, המתנחלים וכו'. כפי שהזכרתי קודם, בייחוד היום - כשפלסטינים כבר לא מכירים ישראלים שאינם חיילים ומתנחלים. </p> <p>אם פלסטינים לא סובלים אותנו, היהודים, האשם הוא לא בחינוך אלא בניסיון החיים שלהם. היכרות עם אחרים מאזנת לא רק את הניסיון הרע (שנמשך ונמשך) אלא גם מנטרלת דעות קדומות שבאות עם המסורת, עם הדת, עם ההיסטוריה הרחוקה יותר.  </p> <p>ב-1996 התלוויתי לעורכת הדין תמר פלג בבית משפט צבאי במחסום ארז בצפון רצועת עזה: היא ערערה על גזר דין של שופטת צבאית, ששלחה ילד בן  14 או 13, כבר לא זוכרת, לארבעה חודשים בכלא: הוא נתפס מעבר לגדר הביטחון. השופט בבית המשפט הצבאי לערעורים ביטל את גזר הדין הזה והורה על שחרור הילד. חברי הציניים בעזה (שמאלנים) אמרו שבטח המשפחה מצטערת, כי  הכלא חסך להם אוכל לילד לארבעה חודשים. אבל ידיד, תומך חמאס אמר לי אז: "את טועה אם את חושבת שדבר כזה, שעורכת דין יהודייה בילתה יום שלם בשביל לשחרר ילד - לא משנה דעות שהיו לי".  </p> <p>אין התנחלות ישראלית היום שאינה כרוכה בעוול עצום ולו משום העובדה שאין זו פעולה שווה: פלסטינים מהגדה לא יכולים לעבור לישראל ולהנות ממשאבי הקרקע והמים שלה. אבל גם כל התנחלות מבוססת על הגבלה של היישובים הפלסטיניים הקרובים וגזל העתודה הקרקעית שלה, והמים שלה, כל התנחלות מסכלת את הסיכוי להקים מדינה עצמאית פלסטינית.    </p> <p>אם יכריזו מחר שלפני מציאת פתרון לסכסוך - על כל התנחלות שנבנתה יבנו לפלסטינים יישוב בתוך ישראל, שכל פלסטיני מהגדה ומהרצועה יוכל לממש זכותו לגור שם, נוכל אולי לדבר על תיקון כלשהו של המצב. או שהתנחלויות יפתחו שעריהן כדי שיגורו בהן גם פלסטינים (כמו שצריך לקרות בקיבוצים ובמושבים בתוך ישראל).  </p> <p>תודה על התמיכה. </p> <p><strong>קורא שואל: האם לדעתך הסירוב של מנהיגים משני הצדדים לחתום על שלום הוא סימן של מנהיגות או אי-מנהיגות? כלומר, האם אחד הצדדים צודק בסירובו לאור ההתפתחויות האזוריות בעשרות השנים האחרונות ולאור הדמויות המעורבות? ותודה על עבודתך העיתונאית</strong></p> <p>עמירה הס: כפי שכבר מנוסח מהשאלה - אי אפשר להשוות בין שני הצדדים. הפלסטינים, כפי שכתבתי למעלה, חתמו ב-1993 על הסכם שלום משוער (מדינה פלסטינית לצד ישראל, לפי החלטות האו"ם - כך הם קראו את הצהרת העקרונות). הם השלו את עצמם שזה גם מה שישראל מסכימה לו, ולא ייחסו חשיבות למוקשים שנטמנו בהסכמי הביניים. </p> <p>הסירוב של המנהיגים הישראלים לחתום על הסכם שלום, לעשות שלום לפי אותם פרמטרים שנקבעו בהחלטות או"ם - הוא קוצר ראייה שהרבה דורות של ישראלים ישלמו עליו, לא רק פלסטינים. </p> <p>הסירוב היום של עבאס לחתום על דרישות של נתניהו אינו סירוב לחתום על הסכם שלום אלא עדות שאפילו האיש האפור הזה, שדי מנותק מעמו, שוויתר לישראל על הרבה במהלך השנים,  לא נותן אמון בהנהגה הישראלית היום. </p> <p><strong>רוני שואל: למה שלא תסעי לביקור סופ"ש בעזה? כדאי לך יהיה לך כיף</strong></p> <p>עמירה הס: תודה רוני על ההתענינות בהזדמנות לעשות כיף. אני אשמח לנסוע ליותר מסוף שבוע, סוף כל סוף יש לי גם חברים טובים שם, וגם חשוב מאוד לסקר ממראה עיניים ושיחות עם אנשים, אבל מאז סוף 2006 ישראל אוסרת על כניסת עיתונאים ישראלים לרצועה. מאז נכנסתי שלוש פעמים (פעם בספינה ופעמיים דרך רפיח), היה באמת כיף עם החברים וקשה מאוד עם המציאות.  </p> <p><strong>רועי שואל: למה את שונאת אותנו היהודים? עשינו לך משהו? האם באמת הכל שחור אצלנו?שום דבר טוב (אפילו קטן) לא מצאת אצלנו?</strong></p> <p>עמירה הס: אתה רציני?  </p> <p><strong>יאיר שואל: אהוד ברק אמר בזמנו שאם היה נולד פלסטיני, היה מצטרף לארגוני הטרור. על אותו משקל אבל באופן הפוך מעניין אותי לשאול אותך - אם היית נולדת למשפחה פלסטינית, האם היית עוברת צד ותומכת בישראל?</strong></p> <p>עמירה הס: חבר'ה, יש לכם אובססיה עם הסימטריות. לי דווקא עולות בראש השוואות אחרות:  מה הייתי עושה לו הייתי נולדת למשפחה נאצית, לבנה דרום אפריקאית, לאיל הון שעשה את הונו מעבודת ילדים בחצי דולר ליום, משפחת בעלי עבדים, פוגרומצ'יקים באוקראינה.  </p> <p><strong>רחל ב. שואלת: תני סקירה רחבה על יחסי ירדן עם הפלסטינים.</strong></p> <p>עמירה הס: זו שאלה לבגרות?  </p> <p><strong>מני שואל: האם סיום הסכסוך אפשרי בעינייך, ובאלה קווים כלליים (גבולות, זכות השיבה, התנחלויות)</strong></p> <p>עמירה הס: אני מעדיפה לשאול אחרת (לא מתחייבת ל"סופים" למיניהם): האם יש סיכוי שהפלסטינים והישראלים יימצאו את  הדרך לחיות בשוויון בארץ הזו (בכל קונסטלציה, בהסכמה: שתי מדינות, פדרציה, מדינה אחת, שתי מדינות כמבוא לפדרציה)? תוך הכרה באחריותנו לנכבה, עם כל המשתמע מכך (דיון על זכות השיבה) תוך הבנה של הפלסטינים שישראל זה לא רק חלק מהקשר קולוניאליסטי עולמי אלא גם חלק מהקשר היסטורי אחר, תעשיית הרצח הגרמנית-נאצית והשותפות האירופית. מי מהפלסטינים שלא אומרים שהכל שקר, אומרים "אבל למה אנחנו צריכים לשלם על זה". שאלה מובנת, אבל זו לא שאלה של תשלום או חמלה אלא רצף היסטורי. </p> <p>ידיד פלסטיני, עיתונאי, סיפר לי לפני כמה שנים שנפגש עם ישראלים (ולא בפעם הראשונה) ובפליאה על עצמו סיפר לי שלראשונה הבין שליהודים יש קשר דתי לארץ. שאין מדובר רק בתנועה קולוניאלית כמו לאמריקה או לאוסטרליה. </p> <p>קשה לי לחשוב על העתיד הזה, כי אני לא רואה שיש היום בישראל נכונות לעצור את התהליכים שמחמירים את מה שאתה מכנה סכסוך. אצל רוב הישראלים אין הבנה לחומרה של שלטון ההפרדה הדמוגרפית הישראלי.</p> <p><strong>ד"ר יוסי שואל: האם את עסוקה כולך במצב הפלסטינים או שיש לך זמן לדברים אחרים. מה התחביבים שלך? האם את רואה את זבל הריאליטי ומבינה שלעם שלנו לא ממש איכפת מדברים שברומו של עולם</strong></p> <p>עמירה הס: את הזמן שאני חוסכת מאי ראיית זבל ריאליטי אני מקדישה לקריאה וחברים וכו'...</p> <p><strong>דורון ש. שואל: איך את ישנה בלילה מהפחד משכנייך הערבים מדוע לצנזר?חופש השאלה לא?  </strong></p> <p>עמירה הס: מי צינזר?  השאלה מלמדת על השואל.  </p> <p><strong>אסנת שואלת: האם יש סיפור אחד שאותו את מגדירה כחשוב ביותר שפרסמת או שקרוב במיוחד לליבך?</strong></p> <p>עמירה הס: אסנת, על "סיפור" אחד קשה לי לחשוב - אבל  כן על כמה ידיעות וכתבות שתיארו במשך השנים את התפתחות מדיניות הסגר הישראלית - כלומר מה שאני קוראת גזל הזמן והמרחב של הפלסטינים,  ביתור השטחים הכבושים למובלעות מנותקות אלו מאלו, שלילת חופש התנועה מהפלסטינים, המגבלות על התנועה בין מובלעת למובלעת.  </p> <p>זה הבסיס למה שאפשר לראות שמתגבש בהצעה הישראלית לפתרון: לא פתרון שתי המדינות אלא פתרון חמש המדינות, או שש המדינות (עזה, ישראל, והבנטוסטאנים של רמאללה, שכם, ג'נין, חברון ובית לחם....).  </p> <p><em><strong>עמירה הס: זמננו תם... תודה למי ששאלו ברצינות (ונכון, התשובות ארוכות כי  חלק מהשאלות מראות שצריך להתחיל מאפס). מעניין היה לקרוא את מסרוני השטנה. כאמור הם מלמדים על כותביהם. לא הספקתי לענות לכל השאלות, בייחוד אלו שביקשו סקירה היסטורית שמצריכה אורך של פרק בספר. אז סליחה ממי ששאלו ברצינות (ולא בקנטור) ולא עניתי. תודה לדברי התמיכה.  </strong></em></p> <p&g

לדסי,

לוא רצינו לקרוא את"הארץ"היינו קוראים מעצמנו.זהו עיתון שאינו מתיחס לתולדות היחסים בין הערבים ליהודים.מעוות אותם בדיוק כמו שהקוראן מעוות את סיפורי המיקרא ועוד המוסלמים טוענים שאנחנו עיוותנו את אותם הארועים.למשל שאברהם עמד לעקוד את ישמעאל ולא את יצחק.זה רק משל למה שה"ארץ"עושה לתולדותינו.האם לא הערבים מכל צד של המדינה הקטנה שלנו ב48 רצו להשמיד אותנו ולעקור את האוד המוצל מאש.?האם לא המנהיגים שלהם קראו לערבים לעזוב אז את הארץ כי הם רוצים להרוג כאן את כולם ואז השטח יהיה שלהם ולכן חלק גדול מהם עזב כאן?אז העיוות של אלה שלא למדו היסטוריה וסיפרו אותה מתוך שינאה עצמית ותעוב עצמי ועכשיו כביכול הם מנסים לתקן את מה שאנחנו כביכול עיוותנו.אז מהרסייך ומחריבייך-ממך יצאו.זהו עם ששונא את עצמו.אז אל תביאי לנו כאן קטעים שלוא רצינו היינו קוראים בעצמנו.כדי לחזק דעתך.השמאל הורס את קיומו של העם הזה ועושה לו דה-לגיטימציה.

אין בכוחי להבין את זה.האינך רואה שכשפינינו את ימית הם ירו עלינו,לאות תודה והערכה,סקאדים?לא די לך לראות את האמת?לא ראית שבקייטנות שלהם הם מחנכים ילדים לשנוא את ישראל?

בי אין שינאה או עוינות לערבים,חלילה לי מכך.אבל תנו לחיות בשקט.לחרוש שדות,לגדל את הילדים בלי מלחמות.ונניח אז גם לכם.עיקרו את השינאה הדתית העמוקה שלכם אלינו,שגורמת למלחמות והרס שלנו,עד שלא נהיה כולנו או מוסלמים,או גוויות של מתים.

אצלנו יש תנועה של"שלום עכשיו"מדוע אין להם תנועה כזאת?להם אין"שמאל"כולם מסכימים שם שצריך לגרש את היהודים או להרוג אותם.זה מתחיל מגן הילדים שלהם.

לתמר שלום,

מזמן  לא הייתי בבלוג.

מזמן עזבנו את הנושא.

יש עמדות כמו שלך, ישנן עמדות אחרות.

הדברים שכתבת לגבי העובדה שמנהיגי הערבים יושבי הארץ קראו לתושבים לברוח- מוכרים לי.

אבל בנוסף לכך ישנה גם, ואני כותבת גם, עדויות נוספות.

כאשר הייתי צעירה מאד, קראתי את ספרה של עמיה ליבליך "קיבוץ מקום" .המחקר שלה נערך בקיבוץ בית השיטה.היה כל כך מעניין לקרוא כיצד תיארו אנשים את אותו אירוע מכונן שגרם לפילוג.

מה שקרוי ראשומון.

אוכל להמליץ לך, אבל איני יודעת אם תקראי, ספר נוסף שכתבה, על הישוב המעורב נווה שלום, בו היא מראיינת אנשים מדור המייסדים, ערבים ויהודים, ומהממשיכים.

כל הלבטים, הקונלפיקטים שהיו וישנם  הדיאלוגים שהתקיימו ומתקיימים כדי להתמודד עם אותם קונפליקטים.

כמובן שבספר זה מופיע נושא הנכבה בהקשרים חינוכיים וחיים משותפים של בני שני עמים - לא 2 מדינות ל 2 עמים, אלא ממש חיים משותפים.

כמובן שהעובדות כפי שמוצגות על ידי הערבים- לאו דווקא מוסלמים(כך נדמה לי) שונות מהעמדות המוצגות על ידי אנשים רבים כמוך.

אני חושבת, שלא ניתן לפתור את הבעיה אם אין פתיחות בין 2 הצדדים, ובמקרה הזה, גם אנחנו.

אפילו רב אלוף גנץ, עם סיום כהונתו כרמטכל, שנושא הביטחון קרוב מאד לליבו ולא ניתן שאינו מבין- גם הוא ציין עד כמה חשוב להתמקד בפתרון המציאות המדינית ביננו לבין הפלסטינאים, ולא בפיתרון של מלחמות.

כל הדברים שכתבת נכוונים.

אבל כבר עשרות שנים איננו מגעים לשום פתרון המצב.

אתמול קראתי ראיון בעיתון ידיעות אחרונות של השגריר שלנו באירלנד ושל אישתו, שבמקרה מאד יוצא דופן היא סגניתו(הסבר במאמר עצמו).

הם מציינים ומתמודדים עם השנאה של האירים לישראל, כאשר במוקד השנאה והתחברותם לפלשטינאים - מקורה בהיסטוריה שלהם עצמם ובמאבקם  העקוב מדם  לעצמאות נגד הבריטים.

הכרתי סוציולוג שעבודת התזה שלו לתואר שני עסקה בנסיון ללמוד מהמאבק בין אירלנד ובריטניה וההצלחה במציאת הפיתרון אחרי שנים עקובות מדם, לבין המציאות הישראלית הפלסטינאית והדרכים למציאת פיתרון כאן.

את מייצגת קבוצה גדולה שחושבת כמוך,

גם החתן שלי  אינו חושב כמוני.

אבל, אנחנו לא מתווכחים.

אנחנו יודעים שכל אחד זו דעתו, ואני אוהבת אותו כי הוא אדם מקסים ובתי קיבלה / מצאה איש אוהב  ואבא מקסים לילדיה. - במתנה.

הדברים שכתבתי כתבתי  -כדי לומר מה אני חושבת ולשמוע מה אחרים חושבים, לא על מנת לנסות לשכנע.

לכן אין מקום לכעס על עמדות אחרות.

אני חושבת שרבים מאד מאלה שהצביעו עבור הליכוד אינם  מצויים בעולם הידע ההיסטורי שלך.

הצבעתם מקורה בהיסטוריה של הם במדינת ישראל,

 מחד בעבר הכעס על המדינה שמנהיגיה היו אנשי מפאי במשך שנים והתנשאו על היהודים הרבים שעלו מארצות כמו מרוקו, טוניסיה, עירק וכו,

ואז באה קריאתו המטומטמת של דודו טופז שעליה הגיב בגין ומבחינה הסטורית- חברתית חיבר בין הליכוד לבין עדות המזרח והפריפריה, בה אכן פוזרו רבים מעולי ארצות המזרח.

וכן, אימי ז"ל היתה כזו "גזענית" - "אל תביאי לי שחור הביתה".

אבל היא נפטרה כשהייתי בת 15.

בחיי הצעירים בכלל לא הכרתי ולא נחשפתי לכל הנושא של אשכנזים ספרדים.

אולי כי גרתי בישוב - מושב שיתופי בו הנושא לא עלה בכלל.

אחד מחברי נולד במרקש. בעלי לשעבר נולד בבגדד.

רק כאשר הכרתי את בעלי לשעבר נחשפתי לעמדות הרגשיות הכרוכות בחלוקה בין אשכנזים ספרדים.

אני לא רוצה לחיות על החרב.

אני דואגת לנכדים שלי.

חג שמח,

דסי

.