איך פגשתי לראשונה את "קוסם המיקלדת"

ביתו עדיין עומד באותו המקום,מכוסה בחרף במטפס שעוטף את כלהחזית,כמנסה להציץ אל הנעשה בדירתו. בקיץ ישרו העלים וישארו רק גידים של אצבעות חשופות מטפסות,שאינן ניכנעות לזמן.עד החרף הבא.אז  שוב יכסה הקיסוס את הכל והשביל אל השער ירופד בפירחי בוגונויליה וורודים ולבנים יבשים.

ואני עדיין גרה במרחק שני הרחובות מאותו הבית שתמיד ניראה לי מכושף."הזוּלה שלי"הוא כינה אותו,לאחר שכבר היכרנו.עד אותו היום,השנה,מעולם לא דרכתי ב"זולה"שלו,למרות שבטוח שכל רהיט שלו וכל מירצפת היו יקרים לי,כי היו שלו.כי הוא ישב על הכסא ,

כיום,שנים אחדות לאחר שהיכרנו,עדיין אנו מלאי התפעלות מהנס הזה ששני אנשים,שהיו כל כך שונים וזרים,הופכים יקרים זה לזו כאילו היו נשמה אחת.

אבל באותו היום,לפני שראיתיו לראשונה,עורב שחור היה כלוא בין צלעותי   וקרע "רע,רע"   והחלטתי לאוורר אותו,שמא יבחר לנוס מפני ויוקל לי.ישבתי עם בלוק הציור בפארק,מציירת את המפל המלאכותי שיורד בין עמודים יווניים,עד הישפכו בין הדשאים המנוקדים באמהות צעירות ,עם ילדים ועגלות.

בעודי מציירת  ראיתי דמות גבוהה מאד,קרחת לגמרי,עוטה תילבושת קראטה ועושה תירגולת טאי צ'י.החלטתי להוסיף אותו לציור.בעודי מביטה בתנועותיו, היפסקתי לצייר,מוקסמת מהזרימה של זרועותיו ומותניו שניראו כאילו מגומי.

והנה הוא סיים,גלל מחצלת תחת בית שחיו ופנה לעבור דרכי.

בעודו כעובר ליד הספסל שלי,נעצר ושאל אם מותר לו לשבת."ספסל ציבורי"הימהמתי במבוכה.

"אפשר לראות"?שאל ותוך כדי כך כבר משך את הבלוק מידי.ולאחר מבט החזיר לי.

"את יודעת?"אמר"זה שאת אבלה עליו,מרשה לך לשמוח,לחיות,עשית הכל למענו,את בחיים"!הצהיר.

"מה אתה יודע"!נידהמתי

"מה אני יודע עליך?מעט שאיני יודע"וסיפר לי עלי הכל בפרוטרוט.חיי מילדות,שירות צבאי,ילדים,עיסוקים.הוקסמתי.

"עליך לבוא תרגל איתי.אני ממזג טאי צי עם צ'י קונג.יעשה לך טוב"אז קם ותוך שאמר"מחר באותו המקום באותה השעה"נעלם..מאותו היום תירגלנו מדי יום טאי צ'י.לא דיברנו זה עם זו.אני נהגתי להודות לו בסוף "השעור "והוא רק הזכיר לי להביא בקבוק מים קטן.

כך זה נימשך עד בוא הסתיו.

(עד כאן)יש המשך אם אראה התעניינות.אמשיך)