נשמות תועות במדבר

השקט ודממת המדבר העירו אותי . היה זה שקט שלא נישמע בו אפילו רחש או ציוץ של צרצר , שקט לאחר הסערה שבו עטה עלינו בצהרי היום מטוס מיג מיצרי ,שולח לעברנו צרורות פגזים ,מנסה לפגוע ביחידה שהסבה על הגיבעה לתדריך. ידעתי שהשקט לא יימשך זמן רב. בבוקר כבר יעוטו עלינו המיגים ויטילו את מיכסת הפצצות היומית. כך נמשך הרטואל מאז הגענו למיתחם שהיה ממוקם לא הרחק מהתעלה
עכשיו אני ער, משיל מעלי את השמיכה ויוצא אל האויר הפתוח.
הלילה חשוך במיוחד . ערפל כבד מכסה את האזור.והראות שואפת לאפס.
הרוח הביאה עימה מנגינה חרישית ולרגע דימיתי לשמוע קולות ילדים, קולות שהגיעו ממרחקים.
כריתי אוזן , מנסה לזהות את פשר הקולות ואת כיוונן. הקולות היו עמומים וקצת מוזרים דומה היה שהקולות והרעשים יוצאים ממכשיר רדיו עתיק המשדר ממרחקים.
צעדתי קדימה מגשש באפלה , מנסה לפגוש בילדים המוזרים אולם הקולות נישמעו כעת כאילו הגיעו משמאלי. כיוונתי לשם את צעדי ואז השתנה הכיוון ודומה היה שהקולות הגיעו מאחור. עכשיו עמדתי דומם מנסה לאתר את כיוון הקולות ואז הידהד באויר צחוק חזק מתגלגל ומלגלג. דומה היה שהקול אומר:
"זה אני לייב'לה. הם הרגו אבל לא הצליחו לחסל אותי" .
ולפתע נישמע גם קולו של לייזר "גם אני כאן. הם ירו ושרפו אבל לא חיסלו אותי."
בהמשך נשמע צחוק אירוני חה..חה..חה.. , צחוק שהידהד ונחלש בהדרגה עד שנדם. .
האם היו אלה נשמותיהם של לייבלה בן ה-17 תכול העיניים שהליגיון ירה בו ובחבריו כאשר היו בדרכם לחזק את הכוח בבן שמן ?
וכן האם הייתה זו גם נשמתו של לייזר הצעיר שהיה המיקלען בשיירת הרופאים להדסה שיירה שהותקפה ונשרפה ע"י המון צמא דם?
או אולי היה זה הדימיון הפרוע שתיעתע בי. לא הייתה כל סיבה ששתי הנשמות יטיילו בשדות הקרב במלחמה הקשה של יום כיפור.
היה זה כנראה רק דימיון עשיר, פאטאמורגנה של המוח . תולדה של המראות הקשים של אותו יום מראות של שיירת מכוניות דוהרות כשהן עמוסות בפצועים והרוגים.
לאט לאט התפוגג הערפל השמש הפציעה ושלחה את אורה , מאירה את החולות המוזהבים של סיני . נוף פסטורלי מאופיין בשקט ששרר באותה עת.
לפתע ראיתי אותו . גוש מתכת כסופה שועט לעברנו ומטיל מטען של פצצות . תוך דקות ספורות הגיח מבין החולות מטוס שלנו ובקרב אויר קצר הפיל את המיג התוקף. .
רוטינה של יום מלחמה.
מה שלוחם מרגיש.
במדבר בעת קרב לבדד.
אהובה כהן
הם היו ילדים קצת בוגרים ממני, ילדים שלחמו ונפלו. הם חקוקים בזיכרוני ילדי עד שלא יתבגרו לעולם.
יהי זיכרם ברוך
שהיו אמיצים וגיבורים,