דברים חכמים וחשובים שלמדתי מגריאטר בן 83

בגיל 83 פרסם הרופא הגריאטרי ד"רפאל שן את ספרו הראשון "יש זיקנה אחרת" (2004). הספר מעניין במיוחד משום שמחברו היה פנימאי שהתעניין בגריאטריה הרבה לפני שהנושא היה מפותח בארץ, הקים את המחלקה הגריאטרית בבית החולים איכילוב וניהל אותה במשך 10 שנים, ובכתיבתו כלל את נסיונו האישי כאדם בן 83.

המסר החשוב ביותר שלקחתי מהספר הוא לדחות את הגישה השגורה אפילו בין אנשי רפואה "למה את/ה מצפה בגילך?"  האמירה הזו מבהירה שהנחת העבודה היא שבגיל מסוים  הכל ממילא מתפרק,  ואין טעם לחקור מדי הרבה כדי למצוא את הסיבות או לנסות לתקן את מה שמקולקל. לא רק שיש כאן הזנחה נוראה של מטופלים שיש להם סיכוי לשפר את איכות חייהם, אלא יש כאן העברת מסר שעלול להפחית מהמוטיבציה של המטופל, ואולי אף של בני המשפחה, ואז הדרך לדכאון עלולה להיות קצרה, וכפי שהוא טוען, דכאון מוריד נכונות להשקיע ולשפר את המצב.

בדוגמאות קליניות שונות מדגים המחבר את ההזנחה שהיא מנת חלקם של לא מעט מטופלים, רק משום שהרופאים התייחסו לגיל כמשתנה הקובע ולא טרחו להסתכל לעומק, למצוא את הסיבות האמיתיות למצב הפיזיולוגי, ולהכניס שינויים, לעיתים קטנים, במינוני תרופות, בתזונה או בסביבת המגורים,  על מנת להביא את המטופל לבריאות טובה, או לפחות משופרת.

חלק מהסיפורים  מקוממים ומעוררים את הרצון לודא שכיום המודעות גברה לסוגיות של רפואה גריאטרית.

חשבתי על הלקח הזה מקריאת  הספר כשבקרתי השבוע אצל חברה בת 70 הנמצאת במרכז שיקום גריאטרי שבתוך מבנה של דיור מוגן. היא החליקה ונפלה ליד דלת דירתה כשפוזר שם חומר חיטוי שמנוני, וכך מצאה עצמה עם שתי ברכיים חבולות, כשאחת הרגלים שבורה בשבר בעיתי. היא הושמה בגבס לכמה שבועות. הסיפור הסתבך כשהתברר שעם רגלה המקובעת בגבס אינה יכולה להכנס למעלית ביתה ולעבור שיקום בדירתה. היא הועברה מבית החולים  לשיקום גריאטרי, ומצב רוחה הולך ומחמיר. כשאמרתי לה שנפילתה ופציעתה אינן בהכרח תוצאה של גילה אלא בגין רשלנות של המנקה, דחתה את דבריי באופן אוטומטי והתעקשה שהכל בגלל הזיקנה, וש"זה מה יש".

עלה על דעתי שלוא היתה חברתי צעירה בכמה עשרות שנים היה נמצא פתרון להעלאתה לדירה, ולוא על ידי כמה פרמדיקים חזקים . שם יכלה להכניס עזרי בית ולקבל סיוע, ולא היתה מוצאת עצמה בשיקום גריאטרי כשהיא מרגישה זקנה חסרת תקנה, וחסרת תועלת,  וכל השיחות בסביבתה הן על הצורך במעבר לדיור מוגן.

סיכויי החלמה קשורים מאד לתחושת המסוגלות האישית, וחמור מאד אם צוותים רפואיים לא מתייחסים לחשיבות האדירה שבחיזוק תחושה זו, ללא כל קשר לגיל הכרונולוגי. אולי במוטקה אפשר לעורר קמפיין למודעות לצורך להתייחס לאדם המבוגר כראוי, לטרוח להגיע  לאבחון מדויק, להקדיש מחשבה לאפשרויות שיקום מגוונות,  ולהבטיח טיפול הולם מתוך אמון באדם האופטימי המעוניין להשקיע בחלמה.

בינתיים אני נאחזת באופטימיות שבידיעה שהמחבר הוציא ספר ראשון ומוצלח בגיל 83.