אהבה בין השורות.

שורות, שורות ארוכות, צפופות שורטות, חוצות מרחב.
שדה לבן, שדה כותנה בוהק מניב, של קיבוץ צעיר בשער הנגב,
בשיא פריחתו. 
קיץ. בוקר מוקדם, אך השמש כבר קופחת.
מוביל קבוצת פועלים ופועלות מעיירת הפיתוח החדשה, שְׂדֶרוֹת, מרחק קילומטרים אחדים מן הקיבוץ. 
מזה כמה ימים, בוקר, בוקר, נוסע להביא קבוצת הפועלים משְׂדֵרוֹת, לשדה, לקטיף כותנה.
מסיע אותם על הפלטפורמה הגדולה הרתומה לטרקטור, אל השדה, לקטוף כותנה. 
על כנף גלגל הטרקטור הישן, הגדול, אותו אני נוהג, יושבת לה, על ידי, הנערה הזאת, החצופה,
לא מוכנה לשבת, בפלטפורמה יחד עם חבריה לעבודה.

כבת עשרים. רזה, לא מתאפרת. עורה בהיר. שיער שחור. עיניים חומות סקרניות. שתי גומות בלחייה. שפתיים מלאות.
פס דק מפריד ביניהן, כאילו אוטוטו, עומדת לפתוח בדיבור. כמו כועסת, אך היא לא. חולצה לבנה דקה! חצאית אפורה, עד הברך.
לא ברור מה היא נועלת, ספק סנדלים, ספק נעליים?
נוסע לאט, חוצה את כביש האספלט, ושדרת עצי האקליפטוס ועולה על דרך העפר המובילה לשדה הכותנה.
"קיבוצניק"? פנתה לעברי בשאלה, שָׂמָה ידה על כתפי, נתמכת בה, לייצב ישיבתה על כנף הטרקטור מקפיצות הדרך.
"תגיד גם אתה מדבר ספרדית, כמו החברים שלך בקיבוץ? גם אני מדברת ספרדית", כמעט צועקת, להתגבר על רעש מנוע הטרקטור.
אני מניד ראשי, "כן, מדבר ספרדית, אבל אני לא מדרום אמריקה", ולא קיבוצניק, הייתי. עכשיו עובד שכיר במועצה האזורית כאן, 'שער הנגב',
אבל ישן בקיבוץ", עונה לה, וּמזכיר לעצמי: "לפני שבוע השתחררת מהצבא ומתחיל לעשות משהו, לעזור להורים שהגיעו לארץ".
"גם אני, לא מדרום אמריקה",היא אומרת: "אבל מדברת ספרדית, ההורים שלי מטֶטוּאָן", מסבירה.
עיניי בנסיעה מניד שוב בראשי. 
"מאיפה אתה?" ממשיכה היא. קולה חד, גבוה מתערבל ברעש המנוע הרועם.
"היזהרי, תחזיקי חזק, אני עולה פה, על אבנים, או קיי?".
היא מביטה בי, ואל האבנים הזרועות שלפנינו, חוככת בדעתה, אם להעלב שלא עונה לשאלותיה, או לקבל הערתי כדאגה לשלומה?
'לא איכפת לי, אלף שאלות מציקות מתרוצצות הרגע בראשי, איך ומה אני רוצה מעצמי?'

מגיעים לשדה, עוצר, מדומם את המנוע. ידה עדיין  על כתפי, שמה רגל על יצול הטרקטור וקופצת לאדמה התכוכה.
"למה את באה לעבודה בחצאית, תחטפי שריטות כואבות כהוגן ברגליים, לא כדאי לך". אמרתי.
"אין דבר" עונה היא, "בקרוב אקבל משכורת מהקיבוץ, אולי אקנה זוג מכנסיים מ"אתא", חוץ מזה, מה זה עניינך, האא" רושפת לעברי, "אבל אתה חמוד, קוֹרָסוֹן מִיוֹ", (מחמד לבי).
"שובבה חצופה, חושב היא מתחילה איתי, אז תעשה משהו". רואה אותה צוחקת. "טוב שהיא לא מנחשת מה אני חושב עכשיו!"
היא ממהרת ומצטרפת לקבוצת הגברים והנשים שירדו מן הפלטפורמה ופנו לעבר סככת הכלים המוצלת, להצטייד, כל אחד בשק גדול לבן,
אותו צריך למלא, פעמים רבות משך שעות היום, בכותנה. כל שק מובא לשקילה, ומתווסף למשקל קודמיו,
בסוף היום, נרשמת תפוקתו של העובד, על פיה המשקל הכולל, ניקבע שכרו.

ידיים עמלות אצבעות זריזות, מושכות נשרטות, קוטפות פרחי כותנה, למלא את השק הגדול התלוי על הצואר.
פרח כותנה לבן בוהק... עוד אחד... ועוד אחד... ועוד א... השקים מתמלאים, משקלם הולך ועולה.
מרכז הענף מסתובב בשטח, מבקש מהפועלים לגמור את עבודת הקטיף היום, כדי לשלוח הכותנה לממבטה לעיבוד,
להפריד בין הגרעינים, מהם מפיקים שמן, לבין צמר הכותנה המיועדת לייצוא.
תפקידי לעבור בין השורות, לסחוב את השקים המלאים להביא אותם לשקילה ורישום.
"היי, קוֹרָסוֹן מִיֹו", היא קוראת לי מתוך השורה... "בוא תעזור לי להוריד את השק הכבד..."
נכנס בין השורות הצפופות, הולך לקראתה, השק הכבד תלוי על החזה שלה. שערה סתור, "אלוהים כמה היא יפה"...
עיניה הגדולות בורקות מתגרות, יודעת שאני חייב להצמד אליה קרוב, כדי לאחוז ברצועות השק התלוי על צוארה...  פניה קרובות אלי...
אני משחרר אותה ממשאה, לא לפני שנושק לשפתיה היוקדות. "ככה" היא לוחשת... ואני חושב נרגש, "בכל זאת הצבא עשה לך משהו טוב,
הִתְגָבָרְתָ על ביישנותך הנואלת"... "האראה אותך בשבת, "קֶרִידָה?"