שפך הירדן.

אז... מחפש פינה מוצלת
תחת עצי האורן, להניח
גופי על מצע הרך, נשורת
מחטים.
מחר אם עוד אהיה כאן,
אנעל בתוכי דמותו של הבן.
ליאור, גבר בן חמישים,
מקריח. זקנקן מלבין, עגיל
באוזן, רוכב על אופנוע כבד.
בעיני הוריו הוא עדיין 'ליאורי'.

יום שישי.
הטלפון מצלצל- "אבא זה
אני ליאור. אני נמצא בצומת
'דבירה', פחות מחצי שעה
להגיע אליכם"
שנינו זוכרים שיחתנו האחרונה.
הכעס כשנודע שליאור קנה
אופנוע.
"אל תבוא לבקר אותנו עם
האופנוע", אמרתי.
עכשיו הוא וחבריו לרכיבה
בצומת דבירה, מתגעגע,
לא אומר. מחכה לשמוע
"בוא".
"כן, ליאורי, בוא. אנחנו
בבית מחכים לך".
סע בזהירות, אוקיי?"

שפך הירדן. מצע מחטי
האורן, כבר לא רך,
חדים דוקרים בלבבי.