נעמי שמר כמו שלא היכרנו
אבל קודם כל לתודות:
תודה למוטק'אים הרבים שהגיעו אתמול למפגש המוטק'אי ב"פאלאס דיור מוגן מודיעין". כלכך שמחתי לפגוש אתכם!
ותודה ל"פאלאס דיור מוגן מודיעין" על האירוח המושקע והנדיב, ולסיגל הכלכך נחמדה ומקצועית.
ועכשיו על ההרצאה המוזיקלית שחווינו אתמול:
רועי רימשון נולד וגדל בקבוצת כינרת, במקום שנולדה וגדלה נעמי שמר, והוא מיודד מאד עם משפחתה, כך שיכול היה להציג בפנינו סיפורים ותמונות ממקור ראשון והכי אותנטי שיש.
ההרצאה המרגשת לוותה בסיפורים על "מאחורי הקלעים" של מספר שירים מתוך ה-1000 ומשהו שכתבה, תוך כדי צפייה בשירים, כפי ששודרו לפני מיליון שנה בתוכניות הטלויזיה של פעם.
ההרצאה הייתה כלכך חיה ודינמית, עד כי חווינו כמעט באופן פיזי את הקמת קבוצת כינרת עלידי החלוצים, את החיים המאתגרים בעמק הירדן, את ה"כמעט חורבן" שכמעט התרחש במלחמת השיחרור (כולל תמונות נדירות של חברי הקיבוצים מגנים על ישוביהם), ואת סיפור כיבוש העיר העתיקה בירושלים, במלחמת ששת הימים.
![]()
צחקנו הרבה, כי נעמי שמר הייתה אישה מצחיקה, וגם בכינו (טוב, בסדר, "בכיתי". לא סגורה לגבי השאר) בכלמיני ציוני דרך כאלה ואחרים בחייה.
למשל, בסרטון המרגש בו שר בני אמדורסקי לראשונה את השיר "אני גיטרה", שכתבה לו נעמי שמר כמתנת פרידה, קצת לפני שנפטר.
מספיק להסתכל עליו, כחוש ורזה, לבוש חולצה ורודה אופטימית, ושפת הגוף שלו, כלכך רכה ומלאה מחוות. השפתיים שננשכות מידי פעם, הקול שרועד לו במקומות מסויימים, ודיאלוג המבטים שמתקיים בינו לבין נעמי שמר, בנקודות משמעותיות בשיר.
השיר הזה, כמו רבים משיריה, נכתב עליה ועל חייה, אבל למעשה, כל אחד יכול למצוא עצמו בינות שורותיו.
רועי רימשון מספר את חייה של נעמי שמר בארץ ובעולם, ואם ייצא לכם, אסור, פשוט אסור לפספס.
מקווים שיהו מופעים כאלה בעתיד
הדבר הראשון שרועי רימשון, המנחה, אמר עליה: "נעמי שמר הייתה גאון".
גאון על פי ההגדרה.
ואני באמת חושבת שהיא הייתה יחידה בדורה.
נעמי שמר היא ישבה אל הפסנתר ורקמה את תמונת הארץ הזאת. במכחול אוהב רשמה את הקולות, את הריחות, את המראות. מתוך ליבנו נשאה את התפילות, את התקוות והאהבות. את שירת הארץ הזאת. הארץ היפה, המלבלבת, הכואבת....
נעמי שמר היא ישבה אל הפסנתר ורקמה את תמונת הארץ הזאת. במכחול אוהב רשמה את הקולות, את הריחות, את המראות. מתוך ליבנו נשאה את התפילות, את התקוות והאהבות. את שירת הארץ הזאת. הארץ היפה, המלבלבת, הכואבת. הארץ שבה אפשר להלך עם תרמיל רועים על שכם, ולא ללכת לאיבוד, כי אנשים טובים באמצע הדרך ידם לך יושיטו. הארץ שבה אפשר לטעום את דבש התאנה ומתק החרוב וגם פת במלח להלך העייף תערב. כי כד הקמח לא יכלה וצפחת השמן לא תחסר, ויש בורות מים גם באמצע המדבר. הארץ שבה פורחים הכלנית והכרכום, שדה התלתן, חורשת האקלפטוס ושדרת הקזוארינות. הארץ שבה אפשר לנשום אויר הרים צלול כיין, להריח ריח אורנים וגם ריח המלוח על המים. לשמוע קול שופר וקול כינור, חליל רועים וגם רעם תותחים. כי קשים חבלי המשיח בארץ הזאת ועצוב למות באמצע התמוז. אך יש בה עיר לבנה וירושלים של זהב. וגם מול ענן שחור כבד , מפרש לבן מתנופף אי-שם באופק. ויש לנו תכלת כל השמים וקצף גל ועננה ושמש כל השנה. ארץ שיש בה עוד כל-כך הרבה לעשות: לחצוב באבן, לחפור בורות מים. לנטוע עצים ולבנות בית חלומות. בית קטן עם גג אדום. ותמיד, תמיד לאהוב : מעל פיגומי בנין, תחת מטריה אחת או במשעול בלב שדות. וכשהצבא יפשוט מדיו, החייל שלנו יחזור, שלומית תבנה סוכת שלום, ויהיה לנו חג יום יום וכל שנבקש אכן יהי. וכשחלום בלב מתרונן, לשיר זה כמו להיות ירדן.