מועדון של פאי מיוחד

כאשר קבלתי הודעה שהבוקלאב שלנו יעסוק בספר מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, שמחתי. קראתי את הספר כשיצא לאור בעברית לפני שנים אחדות. זכרתי, שהיה זה ספר משעשע. מיהרתי לספריה וביקשתי את הספר "גרַנזי" והספרנית, נחמה, מיהרה לתקן אותי "גֶרְנזי". אוש, איך שהאנגלים מבטאים את השמות שלהם...
עוד שמחתי שנבחר לבוקלאב ספר לא חדש, לא אחד שנמצא ברשימת רבי המכר התורניים.
כשחזרתי לקרוא את "מועדון גֶרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", חזרתי וראיתי שהספר מתחיל בנימה קלילה והומוריסטית. המחברת, שהיא עובדת בחנות ספרים וגם כותבת, מקבלת מכתב מקורא נלהב באי הבריטי הרחוק. היא משיבה ומתפתחת חליפת מכתבים קלילה ועליזה בינה ובין הקורא, דאוסי אדאמס. אחרי הפרקים הראשונים, שבהם בין המחברת ובין אנשים שונים המכתבים קצרצרים ונחמדים. לאט לאט החגיגה הופכת רצינית יותר והמחברת נוסעת לאי גרנזי ומגלה מקום מקסים ורחוק מלונדון, שבה חיה בעבר, שם גם היה ביתה, שנחרב בהפצצה גרמנית.
כאן מתחילה גם סיפורו של האי, שנכבש על ידי הגרמנים (בדרכם לכבוש את לונדון, כיבוש שלא התקיים). פה מתחיל גם סיפורם של תושבי האי וגם תיאור לא פשוט של השלטון הגרמני הכובש. להבדיל מאיתנו, שאנחנו רגילים לראות את גרמניה בעיני ספרות השואה, כאן מתוארים הגרמנים ככובשים. יש טובים, יש רעים, יש בני אדם. מועדון הספרות באי הנידח, שנוצר במקרה, הפך להיות מרכז תרבותי חשוב ומעניין. בצד תיאור הגיבורים, מציגה הסופרת גם את זוועות הנאצים, שפגעו קשות בשבוייהם.
איך שהוא מצליחה המספרת לא לשקוע בעולם הבלהות, אלא מציגה תמונה שמשקפת מציאות קשה, אבל לא מוכרת לנו.
עיון בכריכה האחורית של הספר מגלה שהמספרת הראשונה, מרי אן שייפר, נפטרה מסרטן באמצע כתיבת הספר, שהוא ספרה הראשון. אחייניתה, אני בארוז, השלימה את הכתיבה. לדעתי, יש לספר שני חלקים – הראשון, הרבה יותר עליז וקליל. ההמשך, הרבה יותר כבד והמכתבים יותר ארוכים. עם זאת, הפתיחה החיובית, מוליכה אותנו אל ההמשך. קריאה מהנה.

דיקור סיני
חזרתי מדיקור סיני בקופת החולים שלי וסיפרתי על כך במועדון יום הששי. קריאת הביניים הראשונה שקבלתי: "למה אין דיקור בית?"
אין לי תשובה. אז הגיעה קריאת ביניים שניה: "דיקור סיני? מדוע האמריקנים לא התערבו..."
חייכתי.