שכונת ילדותי בירושלים

כל כך הרבה זמן לא הייתי כאן, ולא פקדתי את הבלוג שלי 

אבל  הנה אני שוב אתכם. בשמחה.

ואכתוב מידי פעם את הרהורי לבי וזכרונותי.

נזכרתי היום, משום מה את המאפיה הקטנה ששכנה
ליד ביתנו, מול השוק של שכונת הבוכרים של ילדותי. פתח קטן , ושלוש מדרגות מובילות למעין כוך שבתוכו תנור לאפיית הלחם והפיתות. ואחד התענוגות הגדולים שלי ושל אחי ואחיותי היה
לשבת על המדרגות, לפטפט עם האופה, איש חביב שאני זוכרת בגעגועים, ולהביט מוקסמים על הלישה של הבצק . עוד זוכרת אני את האיש ועוזרו , מרדדים את הפיתות, שמים אותן על משטחי עץ ומכניסים את הלחם בעזרתם לתנור . ואין, אין היום ריח כזה של לחם שנאפה, ויוצא מהתנור טרי ונפלא כל כך, ואז במצוות אמי הטובה היה האופה נותן לנו חם חם וטוב , והיינו רצים הביתה, ואמי היפה היתה פורסת פרוסות עבות של לחם שחור טרי וחם ומורחת בנדיבות שכבה של חמאה . ואין מעדן היום שישווה לפרוסה ההיא.... באמת ובתמים שאיןJ

דליה