הקורונה
אני מתכנסת לי פנימה , העתונים
פרושים לפני, כל כך הרבה מלים
עפות באויר, התשבצים לפני מצפים
לפתרון, ובדיסקים ששמתי לי שירים
עבריים, מזמנים אחרים, מילדותי ועוד
לפני שהגעתי לעולם. "ה אמיני יום יבוא....."
ריח מתוק של לחם ולחמניות שאני אופה
בתנור, ריח מנחם מרגיע. אבל שוב ההרגשה
הכבדה הזאת בימים הרעים האלה לוחשת לי ככה בשקט, מבפנים, "מי יאכל את כל הטוב הזה"?
יש לי הרגשה של סוף העולם. השקט הזה שהשתרר , האנשים המכונסים בבתיהם, כאילו עצר היקום מלכת.
ואני משתדלת, כל כך כל כך להגיע למקום
האופטימי שלי, שמנחה אותי כל חיי ומוביל
אותי גם בזמנים הקשים, וזה קצת מבהיל שקשה לי להגיע לשם, למקום הטוב שלי.
ופתאום אני חושבת כמה לקחנו את המובן מאליו, את
השגרה הברוכה , קלות ראש.
ואלוהים עדי, שאני לא מבקשת דבר השנה
אלא שהטבע ירפא את העולם, שנחזור לדברים הפשוטים , הטובים כל כך, רוצה רק
לצאת מהכלא הזה שנכפה עלינו, לנסוע לאן שארצה, לשבת עם חברים על כוס קפה ושיחה חמה ונעימה, להיות עם משפחתי , לבשל להם את המאכלים האהובים עליהם,
לטייל בתל אביב שאני אוהבת כל כך, לנסוע
לירושלים שלי המופלאה , להתבשם מריחות
ציוץ הציפורים, שירתן נשמעת מכל שיח ועץ רענן.
חודש טבת (ינואר) ושבט, על אף רוחותיהם המבשרות בוא החורף הטוב, מצמיחים פרחיהם היפים בעונתם.
התאוששי בת. על אף הקורונה היקום יפה. נצמד לגוונים, לכתום ולוורוד הזוהרים,
תני צ'נס לאופטימיות. (חיוך).
תמונה_ האור בקצה המנהרה
(הערה: כדי להעביר הכתב (עברית) משמאל לימין הקליקי על המקשים (צד ימין המקלדת) alt- shift, הכתב יעבור ימינה.
בריאות ונועם.