בין הפוגות- אני זוכר

אז עוברים כמה ימים. בעצלתיים הם חולפים. עושים לי דווקא כשאני רוצה שיום ראשון יבוא מייד, והוא מגיע בזמנו. 

מקום ההתרחשות לא מתחלף, וההמשך הבלתי נמנע של הפגישות מוביל, למרבה הצער , לסיפורים לא קלים. 

אלף שאלות צצות לי לשמע סיפורי החברים, אבל תשובות אין לי. היתה לי סבלנות ומעט רצון שבהמשך הזמן אלמד דרך סיפוריהם של חברי הקבוצה משהו על עצמי, משהו שידעתי שהוא חבוי במקום נסתר בתוכי, כלוא כמו בבית כלא. 

לפעמים דיבורים עם עצמי עוזרים לי. כשאני מדבר ביושר בלי להסתיר דבר. 

יש אנשים שהולכים לבית הכנסת בשבת ובחג או נוסעים לירושלים עד לכותל ומשוחחים עם אלוהים. 

אני הולך לבית וָקס ביום ראשון בשביל אותו עניין. חברים בקבוצה היו משועשעים ביותר כשגילו שהכותל שלי הוא בית וקס. 

בזמן הפגישות השבועיות אני משקיף על חברי הקבוצה, מוצא את עצמי עם זיכרונות ילדותי, והם מקבלים אותי פתוח יותר. 

אני נזכר בבוקר שבו אמרה לי אימי לבוא לבית הגדול שבו כיבסה מצעים. אימי הייתה כובסת. היא פתחה לי את הדלת ונכנסתי לבית שנראה לי מפואר. מדרגות ברזל לולייניות חיברו את החצר האחורית לקומת המגורים. 

על המדרגות האלה שירדו למרתף נשמעו צעדי העקבים של הטבחית שהורידה ארוחת צוהריים לאימא כמו פעמוני כנסייה רחוקים.

על הצלחת שהביאה לאימא היה אורז ברוטב אדום צבוע. אימא חלקה איתי את מנתה. קצת לה ויותר לי. 

האורז היה טעים. אלוהים, כמה טעים היה. גם היום כעבור שנים רבות כל כך אני נזכר בו בעיניים עצומות ורואה את עצמי יושב על המדרגה התחתונה ואוכל. ובין גריפת האורז מהצלחת והבאתו לפי הייתי מסתכל על כפות ידיה של אימי החרושות חריצים כמו תלמים בשדה. והאורז הטעים נעצר בגרוני ברוב יגוני עליה. 

אימא, אמרתי. אני צריך עבודה לעזור לך. אתה עוד קטן, ענתה. 

לא נכון. אני יכול. אולי בקָפֵנִיאוֹ של מָנולִי. הוא ייתן לי להגיש את ספלוני הקפה לאנשים שבאים לבית הקפה שלו. 

בסדר, נראה, אמרה אימא. תגמור לאכול את האורז, הוסיפה בלחש, ונשימותיה המקוטעות העייפות חדרו לנפשי.