פגישה.
פגישה.
"אהלן, אהלן, מוישיק".
'אהלן, שייקה... אהלן, יהודה'לה'.
"וואוו, כמה זמן לא התראנו?"
'המון, המון שנים'...
"יותר מחמישים שנה".
לא להאמין איך שהזמן רץ".
מוישיק, מוישה'לה, ספר, מה שלומך?"
אשה ילדים, יש?... ממשיך לצייר?"...
'כן. אשה, ילדים, גם נכדים, אלה הם החיים'.
"מוישלה למה אתה פתאום נבוך?"
'כי אתם ממשיכים לקרוא לי, 'מוישה'לה, 'מוסה', 'מוישיק', נו באמת, מה אנחנו עדיין נערים בקיבוץ, להמשיך קרוא לי מוישה'לה?'
"נכון, גם אני מזמן לא קוראים לי שייקה, קוראים לי ישעיהו."
"ואני יהודה, בלי, לה"...
'או קיי יקיריי, יהודה... ישעיהו...
זוכרים איך הלכנו מכות עם הקבוצה היריבה בכדורגל, זוכרים?'
"זוכרים, זוכרים".
'והעונש שקבלנו כשסחבנו עופות מהלול, זוכרים?'
"זוכרים, שבוע שלם לשטוף סירים במטבח. שובבים גדולים היינו".
'תגידו איך קרה שנפגשים היום, אחרי כל כך הרבה שנים שלא התראנו?'
'ולמה אתם מחייכים?'
"כי מזמן אנחנו לא פה. אתה יודע, מחלות, לא יצאנו מזה, מזמן אנחנו למעלה בשמים".
"אתה גם, כמעט, ניתוח מעקפים, אבל אתה יצאת מזה, אנחנו לא".
'רגע, רגע, מה אתם לא בחיים? והפגישה הזאת, איך?'
"הפגישה בזיכרון, משה, בזיכרון...