אהבה בין השורות.

שורות, שורות ארוכות צפופות שורטות, חוצות מרחב.
שדה כותנה לבן בוהק מניב, שייך לקיבוץ צעיר בשער הנגב, בשיא פריחתו.
קיץ. בוקר מוקדם, אך השמש כבר קופחת.

מוביל קבוצת פועלים מעיירת הפיתוח החדשה 'שְׂדֶרוֹת', מרוחקת קילומטרים אחדים מן הקיבוץ, לקטיף כותנה.
מזה כמה ימים, בוקר, בוקר, נוסע לעיירה להסיע את קבוצת הפועלים משְׂדֵרוֹת, לשדה כותנה.
מסיע אותם על הפלטפורמה הגדולה הרתומה לטרקטור, אל השדה, לקטוף כותנה.
על כנף גלגל הטרקטור הגדול הישן, אותו אני נוהג, יושבת לה על ידי הנערה הזאת החצופה, לא מוכנה לשבת, על הפלטפורמה יחד עם חבריה לעבודה.
כבת עשרים. רזה, לא מאופרת. עורה בהיר. שיער שחור. עיניים חומות סקרניות. שתי גומות בלחייה. שפתיים מלאות.
פס דק מפריד ביניהן, כאילו אוטוטו, עומדת לפתוח בדיבור. כמו כועסת, אך היא לא. חולצה לבנה דקה, חצאית אפורה, עד הברך.
לא ברור מה היא נועלת, ספק סנדלים, ספק נעליים?

אני נוסע לאט, חוצה את כביש האספלט, ושדרת עצי האקליפטוס ועולה על דרך העפר המובילה לשדה הכותנה.
"קיבוצניק?" פנתה לעברי בשאלה, שָׂמָה ידה על כתפי, נתמכת בה, לייצב ישיבתה על כנף הטרקטור מקפיצות הדרך.
"תגיד גם אתה מדבר ספרדית, כמו החברים שלך בקיבוץ? גם אני מדברת ספרדית", היא אומרת כמעט צועקת להתגבר על רעש מנוע הטרקטור.
אני מניד בראשי, "כן, מדבר ספרדית, אבל אני לא מדרום אמריקה", ולא קיבוצניק, הייתי. עכשיו עובד שכיר במועצה האזורית כאן, ב'שער הנגב',
אבל ישן בקיבוץ", עונה לה, וּמזכיר לעצמי: "רק לפני שבוע השתחררת מהצבא, ומתחיל לעשות משהו לעזור להורים שהגיעו לארץ".
"גם אני לא מדרום אמריקה", היא אומרת: "אבל מדברת ספרדית, ההורים שלי מטֶטוּאָן", מסבירה.
מניד בראשי, כשעיניי בנסיעה.
"מאיפה אתה?" ממשיכה היא לשאול. קולה חד, גבוה מתערבל ברעש המנוע.
"היזהרי, תחזיקי חזק אני עולה פה, על אבנים, או קיי?".
היא מביטה בי, ואל האבנים הזרועות לפנינו, חוככת בדעתה, אם להיעלב שלא עונה לשאלותיה, או לקבל הערתי כדאגה לשלומה?
'לא אכפת לי, אלף שאלות מציקות מתרוצצות הרגע בראשי, איך ומה אני רוצה מעצמי?'

מגיעים לשדה, עוצר את הטרקטור, מדומם את המנוע. ידה עדיין על כתפי, שמה רגל על יצול הטרקטור וקופצת לאדמה התחוחה.
"למה באת לעבודה בחצאית, תחטפי שריטות כואבות כהוגן ברגליים, לא כדאי לך". אמרתי.
"אין דבר" עונה היא, "בקרוב אקבל משכורת מהקיבוץ, אולי אקנה זוג מכנסיים מ"אתא", חוץ מזה, מה זה עניינך, האא" רושפת לעברי, "אבל אתה חמוד, קוֹרָסוֹן מִיוֹ", (מחמדי).
"שובבה חצופה, חושב היא מתחילה איתי, אז תעשה משהו". אני אומר לעצמי, רואה אותה צוחקת. טוב שהיא לא מנחשת מה אני חושב עכשיו.
היא ממהרת ומצטרפת לקבוצת הגברים והנשים שירדו מהפלטפורמה ופנו לעבר סככת הכלים המוצלת, להצטייד, כל אחד בשק גדול לבן, אותו צריך למלא, פעמים רבות משך שעות העבודה, בכותנה.
כל שק מלא מובא לשקילה ומתווסף למשקל קודמיו, בסוף היום, נרשמת תפוקתו של העובד, ועל פי זה נקבע שכרו.

אצבעות זריזות, ידיים עמלות, מושכות נשרטות קוטפות את פרחי הכותנה, למלא את השק הגדול התלוי על הצוואר.
פרח לבן בוהק... ועוד אחד... ועוד אחד... השקים מתמלאים כותנה, משקלם הולך ועולה.
רכז הענף מסתובב בשטח, מבקש מהפועלים, לגמור את עבודת הקטיף היום, כדי לשלוח את הכותנה למנבטה, להפריד בין הגרעינים, מהם מפיקים שמן, לבין צמר הכותנה המיועדת לייצוא.
תפקידי לעבור בין השורות, לסחוב ולהביא את השקים המלאים של הפועלים לשקילה ורישום.

"היי, קוֹרָסוֹן מִיֹו", היא קוראת לי מתוך השורה... "בוא תעזור לי להוריד את השק הכבד..."
אני נכנס בין השורות הצפופות, הולך לקראתה, השק הכבד תלוי לה על החזה, שערה סתור, "אלוהים כמה היא יפה"...
עיניה הגדולות בורקות מתגרות, יודעת שאני חייב להיצמד אליה קרוב כדי לאחוז ברצועות השק התלוי על צווארה... פניה קרובות אלי...
אני משחרר אותה ממשאה, לא לפני שנושק לשפתיה היוקדות, "ככה" היא לוחשת... ואני חושב נרגש, "בכל זאת הצבא עשה לך משהו טוב, הִתְגָבָרְתָ על ביישנותך הנואלת"... "האראה אותך בשבת, קֶרִידָה?"