גִמלת ביטוח לאומי ואני

החודש רץ, גמלת דמי הביטוח לאומי מגיעה. יש אנשים שהכסף של ביטוח לאומי נכנס לחשבון הבנק שלהם. 

צביקה השכן מספר לי:

אני הולך לבנק הדואר ולוקח מזומן. היום התור בדואר לא היה נורא. חיכיתי שעתיים. 

אכלתי צוהריים על הספסל בבנק, ובאמצע הקינוח נזכר בי המספר שלי ונקראתי לפקידה. 

החלון שלה היה פתוח, אבל היא לא הייתה שם. השאירה פתק: 'גם אני צריכה להשתחרר'.

אני פוגש בדואר טיפוסים שמביטים על החיים ואומרים שהם כמו בטיול מאורגן. 

כולם עושים מה שהאוטומט בדואר מודיע. אבל אני לא נוסע. 

לוקח את הזמן בקלילות. באותו אחר צוהריים יצאתי מהדואר מרוצה אבל עייף,

ולמוחרת שוב הלכתי לבנק. ניגשתי למכשיר שנותן תורים. המכשיר ביקש את מספר תעודת הזהות שלי. 

ארבעים שנה אני בבנק, ועדיין לא מזהה אותי. 

מובן שקצת השתניתי: מה שנשאר מהשיער עכשיו לבן, הגובה קצת ירד. העיניים אותו צבע עדיין. 

מישהי אמרה לי לא מזמן: איזה עיניים יפות. אחר כך הראתה לי תמונה של ילד וביקשה תרומה. נתתי. 

יש כאלה מבקשי נדבות שלמדו משחק בהבימה. 

כזאת הייתה הנערה שעמדה ליד דלת דירתי ולחצה על פעמון הדלת. 

כשפתחתי את הדלת ראיתי נערה לבושה מכנסי ג'ינס קרועים, כאלה שמוכרים בבוטיקים של המפורסמים. 

כן, אמרתי. היא שתקה, הרימה את כף ידה והצביעה על פיה. הבנתי שהיא אילמת. 

מהפחית שהחזיקה בידה שמעתי צליל של מטבעות קופצים. 

חששתי שהיא גם לא שומעת, על כן עשיתי מולה תנועת יד שתחכה והלכתי לבנקומט הפרטי שלי כדי להביא לה נדבה.

כשהכנסתי את התרומה לפחית הנדבות שלה לא נשמע צליל נקישה, כי נתתי לה שטר. 

היא כופפה מעט את ראשה כלפיי בצורה מעט תיאטרלית, והגעתי למסקנה שהיא מודה לי. 

לא יודע למה, אבל כשהנערה כבר הייתה מחוץ לבניין שלי הסתכלתי דרך חלון הסלון וראיתי אותה 

מושיטה יד לנער שחיכה לה למטה.בוא, אמרה, נתנה לו יד והם הלכו מרוצים וצוחקים.