התחנה המרכזית הישנה.

(לפני שנים, ועידן הפלאפונים הסלולרים)
יום חם באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
עורק ראשי מרכזי שוקק חיים, ליבה הפועם של המדינה.
כקניין של מפעל, סיימתי משימה הקשורה בעבודתי, באזור התחנה המרכזית והמשכתי בדרכי.
ערב רב של אנשים זרם באזור התחנה.
בדרכי למטלה נוספת בענייני עבודתי הרשומה בסדר יומי,
ראיתי אישה מבוגרת בצד המדרכה, קשת הליכה, אובדת עצות, תרה בעיניה, לעבר ההמון עוברים ושבים כשסימני דאגה על פניה. חשבתי אולי היא במצוקה כלשהי, ניגשתי אליה: "סליחה גברתי את מחפשת כתובת, אולי אוכל לעזור?" שאלתי.
האישה הסתכלה בי ואמרה: "איבדתי את בעלי".
"איך" שאלתי?
בקול דואג סיפרה. "אנחנו גרים במושב בצפון. הגענו לתל אביב, כדי להמשיך לנסוע לבאר שבע, לאירוע משפחתי. התעכבתי לשניה ליד חלון ראווה, כשהסתובבתי לא מצאתי את בעלי. אף פעם לא הייתי בתל אביב. הכסף ושאר הדברים נמצאים אצלו אני לא יודעת מה לעשות", אמרה  בקול מלא חרדה.

"תראי" הצעתי: "לא רחוק מכאן, ב'יהודה הלוי' יש תחנת מוניות, 'יעל דרומה', אקח אותך לשם ואקנה לך כרטיס נסיעה לבאר שבע, כדי שתגיעי אל קרוביך".
האישה הודתה לי בעיניים לחות מדמע והבטיחה להחזיר לי את הכסף ברגע שהיא תחזור לביתה בצפון.

התנהלנו לאטנו לעבר תחנת המוניות 'יעל דרומה'. (מוניות לבאר שבע), ב'יהודה הלוי', קניתי לה כרטיס נסיעה לבאר שבע, נפרדתי ממנה ושבתי על עקבותיי בחזרה לעבר התחנה המרכזית.
והנה בתוך ההמון הנוהר באזור התחנה, אני מבחין בגבר בגיל העמידה, מזוודה קטנה בידו ועיניו מתרוצצות ימינה ושמאלה, כאחד המחפש איזה דבר. (לפי תיאור לבושו והדאגה על פניו חשבתי אולי זה בעלה האובד) האיש נראה מודאג מאוד. ניגשתי אליו בתוך ים האנשים, "סליחה אדוני אולי אתה מחפש את אשתך?", שאלתי. "כן, אשתי נעלמה, אין לה כסף ולא מכירה אף אחד. חייכתי אליו: "אל תדאג אדוני אשתך מחכה בתחנת המוניות 'יעל דרומה' אמרתי והובלתי אותו ל'יעל דרומה' בצעדים גדולים אל אשתו.
זו הייתה פגישה מרגשת, עת ראו זו את זה. האושר קרן בעיניהם, וליבי עלה על גדותיו. השארתי אותם יחד וחזרתי למטלות יומי.