במעלה.

עולל, עדיין לא יודע 
ללכת. 
ידיים מלוות, תומכות, 
לא נותנות לילד לפול. 
הילד שואל, למה צריך
לחצות את הבצה?
עונים לו, "ככה זה.
אולי יהיה טוב אחר כך
אבל לא בטוח?"
השנים חולפות,
שיבה כבשה בלורית.
זמן ארוך מדי לקח לו
לחצות את הבצה.
עכשיו זקן, חושב האם
היה חייב לחצות?
שכן, לא כולם חוצים.

בחצייה הארוכה למד
שלא שואלים שאלות,
חוצים וזהו.

במעלה, הידיים שתמכו
תחו מזמן. אין טעם לשאול 
למה?
עכשיו תורו לתת. 
ובכל זאת הוא ממשיך
לשאול, האם יספיק לו
הזמן?

(תמונה: שקיעה מעל הישוב).