מפליג בזמן.

המאה שעברה - באר שבע.
שנות החמישים המוקדמות.
באר שבע עיר אבות, עיר מדבר
צחיח. סופות חול ומערבולות.
חול בעיניים, חול בפה.
ילד רץ אחרי לטאות צהובות.
באר שבע עיר של מעברות,
וסינמה אחד בלי מכסה.

מגיעים שילומים מגרמניה. 
אט, אט, המעברות נעלמות.  
שיכוני אבן קטנים צצים.
זה כל מה שהיה.

היום, במאה עשרים ואחת.
באר שבע שינתה פניה.
זינוק ענקים קפצה.
גורדי שחקים מטפסים קומה.
כבישים וגשרים. כיכרות, מזרקות 
ומפלי מים.
קניונים ומפעלי היי טאק.
גנים ירוקים. תאטראות ומתנס"ים
מוזאונים, ובית חולים אוניברסיטאי 
שפעם הציל את חיי.

בוקר, בוקר, צעירים וצעירות
נוהרים, אל ליבה הפועם של
העיר, האוניברסיטה הגדולה
ואל המכללות האקדמיות, באחת
מהן ד"ר אסף, מרצה מצטיין, מלמד.
וישובי לווין ירוקים, משגשגים
סובבים כשושבינים סביס בירת הנגב.

עירי האהובה עושה אותי עשיר.
וכדברי השיר - מה עוד תבקשי מאיתנו
מכורה ואין עדיין.