יום הזיכרון והזיכרון הפרטי שלי

שלום לגולשים.
כמו כל אחד בארץ הקטנה הזו. לכולנו יש בן משפחה, חברים, מישהו שנהרג במלחמה. עדיין לא נמצא פתרון כיצד לחיות בשלום .
מפעם לפעם אני נזכרת בעיתונאי רפי אונגר אותו הכרתי בקשרי עבודה .חביבותו לא ידעה גבול והנה כתבתי משהו עליו הבוקר:

איך עברו להן 42 שנים ודמותך מיטשטשת, 
השעונים באולפנים מתקתקים את זמנם,
אצלך הכל נעצר. 
ג'ינג'י חייכן שכמוך.
6 שנים הכרנו ממרחקים, מאחורי מיקרופון
ליווית אותי בנישואיי, בהקמת המשפחה שלי
ואז רק כשביקרתי בירושלים, נפגשנו פעם אחת.
שוחחנו מדי יום, ענייני שידור וענייני החיים
ולפתע דממת אלחוט. מלחמת יום הכיפורים.
אין את קולך ב"קול ישראל" ו-BBC מחכים לך...
אני לא שומעת את הדיווחים שלך. שקט מדי.
מפעילה את כל הערוצים וכשהם שודרו
אתה כבר אינך שם. 
קשה היה להאמין. כל אובדן הוא בלתי נתפס.
ואני חשבתי שניפגש שוב אתה,משפחתי וילדיי.
דמותך וקולך מלאי השמחה אותי מלווים מאז וגם עתה.
יהיה זכרך ברוך חבר טוב

לעמוד ההודעה