ליל שבת.

בחוץ חשוך וקר.  טיפטוף דקיק ניטח על רחבת האספלט הגדולה במרכז הבתים.
סיכות הגשם הדקיקות מהתלות באורו הסדוק של פנס הרחוב המאיר סביב, ועל מכולת האשפה הגדולה הניצבת תחתיו, על המדרכה.
 בבית חם ונעים... בפינת השיש במטבח, מתחת לחלון, שני נרות  שבת, דולקים, לכבוד שבת המלכה. וריח תבשילים, מעשה ידיה הטובות של אם הבנים, עולה מהסירים, ממלא את חלל הבית. עוד רגע קט יוגשו המאכלים, הנפלאים, אל השולחן.
הכלב הקטן שלנו עומד מול דלת הבית, נובח, נובח, נובח, לא מפסיק לנבוח...'על מי הוא נובח? אני מחייך אל יֶלָדָי היושבים אל לשולחן כועסים על נביחותיו של הכלב המפרות את שלוות הבית.
אני קם ופונה לעבר הדלת, לברר למה הכלב הקטן לא חדל לנבוח?
יוצא מפתח הבית. הגשם ממשיך לרדת בטיפטוף איטי... בחוץ אין נפש חיה. אנשים בשעה הזאת של ערב שבת יושבים בבתיהם, רחוצים ונינוחים.
דממה כבדה השלימה את השקט השורר בחוץ. מבטי נודד אל אורו המרצד של פנס הרחוב הזועף על היותו ניצב יחידי על משמרתו, מאיר את הריקנות הרטובה השוררת סביבו, ועל מכולת האשפה הדוממת תחתיו.
כן! כן! יש שם מישהו! כנראה עליו נביחותיו של  הכלב הקטן.
איש חסר בית. מבוגר. חבוש כובע קסקט מחפש במכולת האשפה.
המרחק לא מאפשר לי לבחון את תווי פניו הלוטים בצל כובעו המאפיל על פניו.
האיש רכון על מכולת האשפה, מחטט בתכולתה. לצידו עגלת תינוקות עמוסה סמרטוטים, קופסאות קרטונים, דברים בלואים ארוזים בצרורות ניילונים. האיש הוציא דבר מה מן המכולה, בחן אותו, אחר הניחו בעגלת התינוקות שלו.

חלפו למעלה משני עשורים מאז אותו ליל שבת גשומה, קרוב לודאי האיש איננו עוד בחיים. מייסרת אותי המחשבה שלא עלה על דעתי בלילה ההוא, להזמין אותו להסב איתנו אל לשולחן.