מעצב לשמחה

שבוע קשה עבר עלי ולא פלא - התנודות האלה מיום השואה ליום הזיכרון ליום העצמאות. קשה לי לעבור מעצב מוחלט לשמחה מופלאה, אני אנושי לא מסוגל לבכות ואז מיד לעלוז עד השמיים. ביום השואה אני נזכר בסיפורי אבי על הבריחה ליערות, על אחיו שנספו, על חזרתו למולדת או להיכן שחשב שזה הוא ביתו רק כדי לגלות שביתו נשרף עד כלות, ששום דבר לא נותר מלבד אפר. ביום הזיכרון אני מוחה דמעותיי עם החיילים שאיבדנו, על החברים שאהבתי שאינם עוד ועל הכאב שהותירו מאחוריהם, על המשפחות ועל הזיכרונות. בערב, כשהזיקוקים מפלחים את הרקיע, אני בבמת בידור עם הנכדה אבל הלב לא באמת שם. אני עוד מוכה מבפנים, שבור, מרוסק וקשה לי מאוד לשמוח בשמחתה כשהיא אוחזת ספריי קצף ומקשטת את עצמה חוטים ורודים או מטפסת על כתפיי כדי לראות מקרוב אומן כזה או אחר. אבל איך אפשר לפגום בשמחה הטהורה הזו ולספר לה כמה החיים מורכבים? כמה העולם הוא לפעמים אחר ממה שהוא נראה לה בגילה הצעיר? יש דברים שאני שומר לעצמי.