חליל מילל בואדי 3 (המשך מפרק י"ב ואילך)

אם טרם קראת את הפוסט הראשון: "חליל מילל בואדי" - אל תתחיל מכאן

עבור לפוסט הראשון (הפוסט הנוכחי הוא המשך מס' 3 לשני הפוסטים הקודמים)

כיצד? חזור אל תחילת הבלוג שלי  ושלושת הפוסטים יופיעו כשהחדש מס' 3 ראשון והשני מתחתיו והשלישי מתחת לשני - בחר את המתאים לך

פרק י"ב

מידי פעם נהגתי ללכת לעיר בּצר, שם מכרתי את צמר הכבשים או את חלבן והייתי קונה מצרכים למשפחה. באותו יום הייתי מבקש מאחד הרועים שבמאהל לדאוג גם לעדר שלי ודוד וער היו יוצאים איתו למרעה. נהגתי לנצל את שהותי שם והייתי ניגש אל ידידו של עזריהו. הוא היה מספר לי על עזריהו ועל משפחתי, אשר הותרתי מאחרי, ואני הייתי מוסר לו ידיעות על משפחתנו. איש זה היה הקשר היחיד בינינו לבין עֲבָרֵנו, בינינו לבין משפחתנו.

ביום חורף בהיר אחד הגעתי, כהרגלי לעיר בצר. מכרתי את הסחורה שהייתה לי ועוד לפני שהספקתי לחשוב על מה שנעימה ביקשה שאקנה, נתקלה עיני באדם, שנראה לי מוכר מימי עברי הרחוקים. לא הצלחתי לזהות מיהו לכן הסתלקתי משם מיד והלכתי אל בית ידידו של עזריהו. היה ברור לי שהאיש הזה איננו מתושביה הקבועים של בצר, שאת רובם הכרתי במשך השנים. אנשים זרים היו מגיעים מידי פעם לבצר, רובם היו אנשים, שהרגו מישהו בשגגה ובאו לבצר למצוא הגנה מנקמת דם של קרובי ההרוג, כי בצר הייתה אחת משש ערי המקלט, שבהן שהו אנשים כאלה עד למשפטם. שש הערים האלה היו חלק מ-48 ערי הלוויים, כך שזקני עיר המקלט היו בדרך כלל כוהנים ולוויים המכירים היטב את תורתנו ואת חוקיה. הנוהג חייב את הרוצח להוכיח, בזמן משפטו אצל זקני העיר, שהרג בשגגה, אם הצליח בכך ניתנה לו האפשרות להמשיך ולהתגורר בעיר ובסביבותיה, עצם הגלות לעיר מקלט כבר נחשבה עונש מספיק לגבי ההורג בשגגה. איש לא יכול היה לפגוע באדם כזה כל זמן ששהה בתחומי העיר. עם מותו של הכהן הגדול יכול היה לשוב למקומו כי מאותו רגע אסור היה לקרובי ההרוג לפגוע בו.

אם לא הצליח הרוצח להוכיח חפותו, הוא היה נשלח להישפט בפני בית דין.

כשהגעתי לביתו של 'הידיד', כפי שכינינו אותו נעימה ואני, הוא הכניסני הביתה ולחש: "היה זהיר", לשאלתי: "מה קרה?" סיפר לי בלחש, שאחד מחבורתו של בכר האפרתי נמצא בעיר כיון שרצח אדם. הוא נמלט לבצר ועדיין לא נשפט על ידי הזקנים. "עזריהו חושד" אמר לי "שהאיש נשלח על ידי בכר האפרתי במסווה של רוצח כדי לחפש אחריכם". "אבל מאין יודע בכר האפרתי עלינו?" שאלתי, "הרי עברו כל כך הרבה שנים, איזה עניין יש לו לחפש אחרינו כעת?" "עזריהו חושד שנודע לבכר האפרתי על נישואיכם" אמר לי 'הידיד' "וכפי שאתה יודע אתם 'גואלים' בקרבה ראשונה של נחלת יהוא, שהוא הפכהּ לנחלתו במרמה וכנראה ברצח". "ברצח?" תמהתי "כן" ענה לי 'הידיד' "עזריהו חושב שבכר וחבורתו הם ששרפו את נחלת יהוא וגרמו למותו, הם ולא המדיינים, כפי שסברתם אתם מיד לאחר האסון". סיפרתי ל'ידיד' על האדם שראיתי בשוק ואמרתי לו: "אינני יודע מי זה, אבל אני בטוח שראיתי אותו פעם, אני מנסה ומנסה להיזכר היכן ומתי ראיתיו ואינני מצליח, יחד עם זאת ברגע שקלטתי את דמותו הרגשתי אימה וברחתי אליך, ממש ברחתי".

נשארתי בביתו של ה'ידיד' והוא יצא לשוק וקנה את כל המצרכים, שציוותה עלי נעימה לקנות. כשחזר הציע שאחכה עד רדת החשיכה ורק אז אצא מן העיר בדרכי אל המאהל שלנו. כך עשיתי, כשהחשיך היום יצאתי בדרכי הביתה, טפטוף קל של גשם ליווני כל הדרך וממש לפני שהגעתי אל המדרון, בו נטינו את אוהלי החורף שלנו, הפך הטפטוף לגשם זלעפות. הגעתי לאוהל רטוב מכף רגל ועד ראש ורועד מקור ומצאתי את נעימה מחכה לי, יושבת ליד המדורה הקטנה והמחממת, כשהיא ערה ודואגת. נטלתי את המקל המגולף ורשמתי על קרקע האוהל: "אני בסדר, אחליף את בגדי ואתפנה לספר לך מדוע הגעתי מאוחר כל-כך". נעימה אימצה את עיניה וקראה את אשר כתבתי לאור המדורה, היא נטלה את המקל שלה ורשמה: "אני מבוהלת מאד, יש לי הרגשה שמשהו רע עומד לקרות לנו". הייתה לנעימה סיבה לפחד מנבואות הלב שלה, היא ידעה שיש בהן משהו אמיתי וגם אני, כמוה, ידעתי זאת. עוד לפני שהחלפתי את בגדי שמעתי רעש אדיר של מים, שבא מכיוון הואדי. רשמתי לנעימה במהירות: "שיטפון בואדי" והיא רשמה: "אני מרגישה אותו בכל גופי".

ויתרתי על החלפת הבגדים ויצאתי לבדוק מה עם העדר. כל הכבשים והטליים רבצו תחת היריעה המיוחדת, שהוספנו לאוהל בשבילן. בדקתי ומצאתי, שהיתדות של היריעה ושל כל האוהל חוזקו כהלכה והיתרים נמתחו וחוזקו גם הם. הבנים לא שכחו לנקות את תעלת הניקוז, שחפרנו במרחק מה משולי האוהל, והמים זרמו בה ללא הפרעה, אל הואדי. גם התעלה המיוחדת שחפרנו כדי שתקלוט את המים הניגרים מיריעות האוהל נוקתה וכך נמנע החשש שהמים יכנסו פנימה, לתוך האוהל. ילדי, דוד וער ראו שמזג האוויר סגרירי והכינו ובדקו הכל. הרוח הפכה לסופה, אך האוהל ניצב איתן. הרגשתי גאווה רבה על היותי אב לבנים כאלה. שבתי לאוהל, הסרתי את בגדי הנוטפים מים ויבשתי את גופי בפיסת הבד שהגישה לי נעימה. כשסיימתי ללבוש את בגדי היבשים ניגשתי אל הילדים הישנים. הנשיקות שהרעפתי על דוד וער כמעט העירו אותם ונעימה משכה אותי מהם בכעס ורשמה על הקרקע: "הם עבדו כל-כך קשה, הנח להם לישון" חייכתי אליה והיא, כרגיל, התרצתה והשיבה לי חיוך גדול ומבין.

חששתי להירדם, חשבתי שבמזג אויר כזה עלי לשמור על ערנות אבל כבלי השינה היו חזקים ממני אחרי היום הארוך והמתיש שעבר עלי. בחלומי עבר לפני שוב האיש המפחיד, המוּכָּר, שראיתי בבצר. הרגשתי שהוא רודף אחרי, ואני בורח ממנו, רץ במהירות הגדולה ביותר שיכולתי ובכל זאת נשאר באותו מקום והאיש מתקרב ומתקרב אלי ובידו מנצנצת חרב ארוכה, נשימתי נעצרה הרגשתי כבר את הבל פיו על מצחי וידו עברה בשערי שוב ושוב. התעוררתי בבעתה, נעימה ליטפה את שערי והבל פיה חימם את מצחי. כשנרגעה נשימתי, אספה נעימה את ראשי אל חיקה וכך, כשמנגינת לבה האוהב של נעימה באזני, שבתי ונרדמתי. 

הבוקר קידם את  פני כולנו בשמים צחים מענן. השיטפון, כפי שהופיע בפתאומיות כך גם נעלם ולא היה עוד. תוך ימים כוסו אדמת הואדי וקירותיו בירק, זמן לא רב אחר-כך הופיעו פרחים בגווני צהוב, אדום, כחול, סגול מרהיבים, הם פרחו גם בואדי וגם בסביבותיו. לזמן קצר מאד כאילו נעלם המדבר. נדמה היה שהמאהל לבש חג הייתה שמחה בטבע ושמחה בלב אנשי המאהל.

אין כמו שמחה להשכיח צרות. נעימה ואני, כמו כולם, היינו נרגשים מן השינוי הנפלא בטבע ושכחנו את דאגות ליל השיטפון.

פרק י"ג

באחד הבקרים הירוקים, הפורחים, ביקש ממני דוד לשחרר אותו מתפקידיו, הוא אמר לי: "אבא אני מוכרח לנגן את מה שאני רואה מסביב", הבנתי ללבו והתרתי לו לטייל בסביבה ולנגן. הוא יצא לואדי ויכולנו לשמוע מרחוק את צלילי חלילו הנפלא, שקירות הואדי ענו להם בהד. עבר זמן עד שהבחנתי שנדמו הצלילים. דאגה גדולה אחזתני, רצתי לואדי ולא מצאתי את דוד. חזרתי למרעה, גם שם לא מצאתיו. ער רץ למאהל והזעיק עזרה. אני וכל אנשי המאהל חיפשנו ותרנו אחרי דוד אך הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אחר הצהרים החלה רוח מנשבת, גששי המאהל ניסו לאתר ריח או קול. לפתע שמעתי חליל מילל, הלכתי בעקבות הקול ומצאתי את חלילו של דוד מונח על אבן והרוח מיללת בו, מיללת ומיללת. דויד, צרחתי, ויד – ויד - ויד, ענה ההד והילד איננו.

הרועה המנגן מצא את התלי, שתפרה נעימה לחליל, במרחק רב מן החליל עצמו. התלי הרקום והיפה היה מגואל כולו בדם.

באוהלנו נאספו המקוננות וקינתן הציפה את המאהל כולו. נעימה ישבה בוהה בחלל, חובקת בחיקה את שני ילדינו הקטנים, תרצה בת השש וחובב בן הארבע, ער לא הוציא הגה מפיו כל ימי "השבעה" ואני, אנא אני בא? הלוא באשמתי אבד דוד.

כשתמו ימי "השבעה" קמה נעימה, אחזה בידי ובידו של ער והובילה אותנו אל "משטח השיחות". היא רשמה: "אינכם אשמים, אני אוהבת אתכם ונצטרך עכשיו ללמוד לחיות למרות הכאב". ער התעמק בכתוב עד שהצליח לפענחו ואז פרץ בבכי מר, נעימה אספה אותו אל חיקה ובכתה עמו. אני ישבתי ליד "המשטח" וטמנתי ראשי בידי. לבסוף רשמתי: "אינני מבין איך את יכולה לסלוח לי", נעימה הגיבה מיד ורשמה במהירות: "אין לי על מה לסלוח, יש דברים שאינם בשליטתך. ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".  ער, ילדי, שעדיין לא מלאו לו עשר שנים, ניגש אלי ואמר: "אבא, אנחנו צריכים להוציא את הצאן למרעה" הסתכלתי בו כלא מאמין, איך בגר הילד הזה תוך שבוע ימים?

בזכותו של ער חזרתי לשגרת הימים, בזכותה של נעימה חזרו החיים באוהלנו לזרום. את התלי של דוד, שכובס ונוקה היטב על ידי נעימה,  תלינו על יריעת האוהל, מול הכניסה ואת חלילו הנחנו על אבן בחוץ חשוף לרוח. נעימה הייתה מסתכלת בנו בעיניים מצועפות כאשר הבחינה שאנחנו מקשיבים לנגינת הרוח בחליל. תרצה וחובב שאלו על דוד שוב ושוב ואני חזרתי ואמרתי להם שהוא לא ישוב, אבל הוא איתנו כל הזמן כי אנחנו זוכרים אותו.

כשנאלצתי ללכת לבצר, הייתי מסיים שם את ענייני מהר ככל האפשר וחוזר למאהל, ידעתי שעד שובי ער וגם נעימה אינם יכולים להירגע לכן לא ניגשתי אל 'הידיד', ולא העברתי דרכו לעזריהו את הידיעה על מה שקרה לנו.

מידי פעם כשעֵר ואני יצאנו למרעה, היינו פוגשים את הרועה המנגן, ראינו אותו עוסק בעבודת יומו אך לא שמענו אותו מנגן. שתיקת החליל שלו נמשכה כבר כמה חודשים. יום אחד ניגשתי אליו ושאלתיו למה חדל לנגן, הוא שתק זמן מה ואחר-כך אמר: "אינני יכול לנגן בלי דוד". אמרתי לו שאני חושב, שלוּ דוד היה יודע על-כך, זה היה מצער אותו מאד. הרועה המנגן עמד מולי וראיתי שעיניו מוצפות דמעות, הוא דיבר בקושי ואמר בבכי: "אני מרגיש כל-כך אשם, בעטיי הוא ביקש לנגן את שהוא רואה בימים בהם הואדי הוריק ופרח. אני הצעתי לו לעשות זאת. אני לא מתכוון להרפות מחיפושי אחרי מי שהרג אותו, נדרתי נדר שלא אנגן עד שלא אמצא את האשם". דבריו של "הרועה" ניערו אותי מאיזה קיפאון, שאחז בי מאז אובדנו של דוד, ונזכרתי באיש המוּכר והמאיים שראיתי בשילה, נזכרתי פתאום איפה ראיתיו ונחרדתי מאד, הוא היה אחד מן החבורה של בכר האפרתי, שישבה עמו בבית כאשר עקבתי אחריהם. אמרתי ל"רועה": "הייתי רוצה מאד שתשוב ותנגן וגם אני כמוך מרגיש צורך דחוף למצוא את האדם שפגע בדוד".

בערב, לאחר שתרצה וחובב שכבו לישון, עמדנו, נעימה אני וער ליד משטח השיחות. סיפרתי לנעימה על השיחה עם הרועה המנגן והתייעצנו כיצד עלינו לפעול, ער עקב בהתעניינות רבה אחר השיחה. נעימה ביקשה ממנו לא להתרחק ממני במרעה או מהאוהל בשובנו משם. ער, שכבר קרא את הכתב המיוחד של נעימה לאט אבל בלי קושי, ביקש שאכתוב שהוא מבטיח לאימא לקיים את בקשתה. נעימה רשמה שהיא אינה מסירה את עיניה מן הקטנים אפילו לרגע במשך היום. רשמתי שיש בדעתי להתייעץ עם הרועה המנגן על האפשרויות העומדות בפנינו בחיפושינו  אחר הרוצח. נעימה חששה שנֵחשף לצרות נוספות אם נתחיל לחפש. רשמתי שלדעתי אנחנו בצרות אם לא נחפש ונעימה, אחרי רגע של הרהור, הסכימה איתי. ער אמר: "אבא, תיזהר, אני מפחד מאד", רשמתי את דבריו לנעימה והיא ליטפה אותו ורשמה: "אין לנו ברירה, ער יקירי". החלטנו שאדבר עם "הרועה" ונראה מה נוכל לעשות. דאגנו למחות את כל שרשמנו ממשטח השיחות, כי שמנו לב שתרצה עקבה כנראה בשקט אחרי דוד וער כשלמדו יחדיו והיא כבר מפענחת את הכתב הזה די בקלות.

אותו לילה אף אחד מאתנו לא ישן כהלכה, העצבות והפחד אפפו את אוהלנו.

בבוקר, בדרכנו למרעה, פגשנו את "הרועה", הלכנו כברת דרך יחדיו ושוחחנו. סיפרתי לו על השיחה עם נעימה ועל מה שהחלטנו והוא אמר לי: "גם אני חשבתי ששנינו צריכים לשתף פעולה, אולי באמת טובים השנים מן האחד, אבל כדאי שהדברים יישארו בינינו" ער אמר מיד: "אני לא אספר לאף אחד, אתם לא צריכים לדאוג". קבענו להיפגש מיד כשתרד החשכה, ליד עץ השיטה הסלילנית,  הניצב מעל הואדי. 

כשהגעתי עם חשכה לעץ השיטה כבר חיכה לי "הרועה". השבעתי אותו שהדברים שעליהם אספר לו יישארו ביני לבינו, הוא נשבע באלוהים ובכל היקר לו שכך יהיה. סיפרתי לו בקיצור על מה שקרה לנעימה ולנחלת אביה, סיפרתי לו על האיום של בכר האפרתי ועל האדם שראיתי בשילה. "הרועה", כדרך הרועים, הקשיב בשתיקה ולא שאל מאומה עד שסיימתי את סיפורי. משסיימתי המהם בינו לבין עצמו תוך שהוא מכה בקצה מטהו המעוקל באדמה בקצב קבוע ומהרהר. שתקתי וחיכיתי לתגובתו, כעבור זמן שנראה לי כנצח אמר: "צריך לחקור בבצר ואולי גם בשילה ואתה אינך יכול לעשות זאת. אני חושב שאני האיש, שצריך עכשיו לבדוק את הדברים". "פירוש הדבר הוא להכניס גם אותך למעגל הסכנה" אמרתי, "אין זה נראה לי, הייתי רוצה מאד למצוא דרך לפעול מבלי לסכן אותך", "הרועה" טפח על שכמי ואמר: "מכאן ואילך, אין זה תלוי בך, אני מתכוון לפעול בדרכי ויש לי יתרון עליך, איש מן המעורבים בפרשה הזאת איננו מכיר אותי", נאלצתי להסכים עמו. סיכמנו, שאם יעלה בידו למצוא משהו, ולו הקטן ביותר, שיוכל להוליך אותנו לפענוח הפרשה הזאת, הוא יודיעני. אמרתי לו: "אם דוד אכן נרצח, נקמת דמו חלה עלי, לא עליך, זכור זאת ואל תפעל בפזיזות".

בתום השיחה הזאת פנינו איש לאוהלו ומכאן ואילך העמדנו פנים שאין בינינו קשר מלבד ענייני עבודה ומרעה, כפי שהיה תמיד.

יום אחד, כשיצאנו ער ואני למרעה, שמנו לב ש"הרועה" לא הגיע ועדרו צורף לעדר של בנו הגדול. חששתי לשאול את הבן היכן אביו למרות ששאלה זו בערה בפי.

כעבור שבוע שב "הרועה", נפגשנו בדרך למרעה והוא לחש: "עם חשכה ליד השיטה", הנהנתי והמשכנו איש לדרכו.

הגעתי אל עץ השיטה עם רדת החשיכה וחיכיתי ל"רועה", בינתיים הסתכלתי סביבי. שמתי לב שיש שביל עזים שעולה מן הואדי ומגיע כמעט עד העץ  שתחתיו אני יושב. אמרתי לעצמי שעלי לבדוק לאן בדיוק מוביל שביל זה. עוד אני מהרהר בכך ו"הרועה" הגיע. הוא אמר לי: "אל תשאל אותי מאין אני יודע את מה שאני ע&