חבורת התירס

כשהיינו ילדים בישלנו בפכים מפויחים קלחי תירס בכמות "מסחרית". 

מה יותר פשוט מזה? ככה תמיד היה קורה. ההתחלה תמיד אחרת וההמשך תמיד תסבוכת, למי לתת תירס מבושל ומה הוא יתן אחר כך.  אבל הסוף תמיד כל כך פשוט וכל כך טעים. אחר כך היינו יורדים לברכת גן הירק העגולה ותפילה בפי שתהיה מלאה. רוחצים ת'ידים צוללים מושכים למשה'לה ת'תחתונים ונהנים. כשהערב היה יורד בין הברושים אז הזמן לאהבות ומשובת נעורים. ביום טוב היינו עולים היא ואני עד לסלע הגדול. משם ראינו את הכפר והוא יפה יותר. וקול צחוקך בחלומך היה מעיר אותי בחושך. ומחלון החדר אור ראשון חודר. האם את זוכרת את צריף חדר האוכל הידוע? וחדר הפסנתר? אני זוכר הכול. אפילו מתרגש לחשוב איך הליטוף והחיוך נשארו צעירים כשהיו. תמונות רצות אלי מתקרבות וילדים מנפנפים לי בידיים. לא היינו צריכים אז לאSMS  לא סלולרי ופיסבוק בטח לא. הקשר הטלפוני שלנו היה דרך שתי קופסאות שימורי זיתים ריקות וביניהן חוט דק מתוח אותו סיפקה לנו המתפרה של הכפר ברגע של חולשה. היתה גם אפשרות אחרת. לקחת חבל דק  פרום מלא קוצים בו היו קושרים את חבילות  הקש, אבל אז היו שומעים את הדיבורים מקוטעים. איזה עולם נפלא היה כאן בילדותי.