יום אחד בחודש פברואר.
לכאורה יום רגיל כֵּשְאָר הימים, גשום וקר.
יום קודם, צילצל הטלפון, הרמתי את השפופרת: מעבר לקו קול נשי: "משה?, זאת שרית ממרפאת השיניים, להזכיר לך, יש לך תור מחר בשעה 10 אצל ד"ר בָאוּמֶן, אתה מגיע?"
"כן, אני מגיע, תודה". שרית סיימה את השיחה ואני הרגשתי אנוס - אנוס בעל כורחי להגיע למרפאת השיניים לא מפני שאין לי מיחושים בשיניים, אלא בגלל, שמזה 4 שנים, שנה אחר שנה, מתקשרים אלי, מהמרפאה, לבוא לעשות בדיקות שיניים, אך מאחר שאין לי מיחושים בשיניים, דחיתי בכל פעם שהתקשרו, בתרוץ של יציאה לשרות מילואים, או יציאה לחו"ל. עכשיו, אחרי 4 שנים של התחמקויות, נגמרו לי התרוצים, אמרתי שאבוא, ובאתי. נכנסתי לצילומי רנטגן... הטכנאית בחדר, שָׂמַה עלי סינר ממולא עופרת, לכסות פלג גופי העליון, הגנה מפני קרינה. והתחלנו בסידרה של 16 צילומים שארכו כ20 דקות. 20 דקות ארוכות כנצח, לא נעימות. בתום הצילומים, חכיתי בסבלנות להכנס לרופא, (לא אותו רופא אליו נכנסתי לפני 4 שנים).
היום יש מנהל אחר. רופא, גבר עגלגל בשנות ה50. התיישב לפענח את שהצילומים, הוא בחן את הצילומים והכתיב לסייעת שלו שישבה בחדר. "מרינה תרשמי, שֶן37 ושֶן 42, טיפול שורש, כן?"... הרופא פנה אלי: "תראה את הצילום" אמר, "יש לך עששת בתעלות שתי השיניים הללו, כדאי לעשות טיפול שורש למנוע התפשטות העששת".
"אבל ד"ר, אין לי מחושים בשיניים, באתי רק בשביל הפרוטוכל", אמרתי. הד"ר הצביע על הצילומים, ואמר "יש לך שיניים טובות, חבל שלא תטפל בשתי השיניים האלו"... דבריו משכנעים, (ונזכרתי בבדיקה הקודמת, לפני 4 שנים, הרופא ההוא טען שיש לי פצצה מתקתקת בפה, ובקרוב אתחיל לטפס על קירות מרוב הכאבים, אם לא אטפל בהן מיד
"פצצה מתקתקת'! חטפתי שוֹק... כנראה האיש שירת בחיל חבלה בצהל, לכן הוא מדבר ככה על פצצות מתקתקות. פיקפקי בדבריו, כיוון שלא חשתי כאבים כלל. (חשדתי שהוא מבקש להעשיר את קופת המרפאה שלו). והראייה חלפו מאז 4 שנים ולא קרה דבר, ובבדיקה עכשיו, הרופא אומר, יש לי שיניים טובות וכדאי לשמור עליהן... קבעתי תור לשני בפברואר.
בשני לפברואר הגעתי יחד עם אשתי, למרפאה, לטיפול. בסיום הטיפול, קמתי מסוחרר מכמות זריקות ההרדמה שד"ר בָאוּמֶן, הזריק לי משך הטיפול. "לא לאכול שעתיים",אמר הד"ר לפני שיצאנו מהמרפאה.
השעה הייתה רק 11 בבוקר ועדיין היו לנו סידורים לעשות בעיר.
מזה כמה ימים בתא המטען במכונית נחה חצובה לצילום, שפעם קניתי לבן הצעיר שעבד בצלום.
חצובה מקצועית עם דורגלים טלסקופיים, חדשה/ישנה, ומאז החצובה נצבת ללא שימוש, מאז שהבן הפסיק לעסוק בצילום. חצובה גדולה באמצע החדר, מפריעה, התכוונתי להפטר ממנה, למכור אותה.
אחרי טיפול השיניים לקחתנו את החצובה מהאוטו, ופנינו לחנות צילום. בעל החנות עמד אותה שעה בחוץ מהחנות, נהנה משמש ארעית שהאירה למספר דקות את העיר. "שלום" אמרתי ושאלתי אותו אם הוא מעוניין לקנות את החצובה? האיש בחן אותי, ומהבעת פניו, הבנתי שהוא מתכוון להציע סכום זעום, "לא יודע" אמר "כמה אתה רוצה?" שאל. אמרתי: "קניתי אותה, לבן, ב1200 ₪, אני מוכן לתת לך אותה ברבע מהמחיר שקניתי".
"100 ₪ מקסימום", הוא אמר...
'לא, תודה", עניתי והלכנו. ומחנות צילום סמוכה, מישהו קרא לנו. "אדוני, אדוני, אתה מוכר"? שאל
'כן' עניתי. האיש בדק את החצובה ושאל: "כמה אתה רוצה?" חזרתי על הסיפור, החצובה עלתה כך וכך, אני מבקש רבע ממחירה (300 ש"ח).
"200 שח" הציע. "בסדר" אמרתי, ומכרתי לו את החצובה, ב200 ₪.... המשכנו ללכת ברחוב המסחרי, שמחים שלא נצטרך להחזיר את החצובה הגדולה לאוטו, שקברת דרך ארוכה עד לאוטו.
ואשתי הולכת לאט, סובלת מכאבים בברכיים, הליכתה איטית. עלה לי רעיון לקנות לה בכסף, זוג נעליים נוחות, בִמְקוֹם אלה שהיא נעלה,
ונכנסנו לחנות נעליים ראשונה שפגשנו, כשהשטר ה200 שקלים בכיסי, ויצאנו מהחנות עם זוג נעליים חדשות ונוחות, נעולות לרגליה, של אשתי תמורת ה200 שקלים שקיבלנו עבור החצובה. ומאחר שבאנו לעיר, החלטנו לערוך את הקניה השבועית בעיר. ונסענו לסופר. ערכנו את הקניות, שמנו את המצרכים בבג' של האוטו, ונסענו חזרה הביתה, לישוב...
בדרך חזרה השפעת ההרדמה בשיניים פגה, והכאבים בפה התעצמו.
היה כבר חושך כשהגענו לבית. החנתי את האוטו בחניה והתחלנו, אשתי ואני להעלות את המצרכים לבית (יש לנו 13 מדרגות עד הכניסה לבית). אשתי נשארה בבית ואני ירדתי מספר פעמים להביא את שאר הסלים מהאוטו.
אחרי שמצרכים הונחו במקרר, אשתי אמרה: "אני לא מוצאת את העוף שקנינו, אולי הוא נשאר באוטו?"
'לא", אמרתי, "העלתי את כל הסלים, אין כלום באוטו'.
"אולי בגלל החושך לא ראית? כדאי לבדוק שוב", אמרה... ירדתי שוב לבדוק. תא המטען ריק.
בקשתי, שהיא תבדוק אם העוף מופיע ברשימת הקניות של הסופר?"
"כן, בדקתי, העוף מופיע ברשימה, עלה 42 שקל ומשהו, עוף גדול... אולי נשאר על המסוע של הקופאית, אמרה אשתי. מצאתי את מספר הטלפון של הסופר וחייגתי . ואחת העובדות ענתה: "שרות לקוחות, שלום, במה אני יכולה לעזור, אדוני?" סיפרתי לה, העוף שקנינו יחד עם שאר הדברים איננו, אולי נשאר על המסוע של הקופאית? "תבררי בבקשה אם הסופר יזכה אותנו, במחיר העוף, בקניה הבאה שנעשה אצלכם?
מסרתי לה באיזו קופה עברנו. היא אמרה שתחזור להודיע לנו בהקדם.
אחרי כמה דקות צילצל הטלפון, "כן" עניתי, מדמיין לראות את העוף מונח על המסוע, והתנצלות הקופאית שלא שמה לב לעוף שנשאר מאחור. אך במקום העובדת שדיברה איתי, שומע קול של גבר אומר: "שלום אדוני,שמי אלירן קב"ט (קצין ביטחון) של הרשת. בדקנו, אתם לקחתם את כל הדברים שקניתם".
'הכל אתה אומר?' (מרים גבה) "איך, בדקתם?", שאלתי, מנסה לשחזר בדמיוני את העברת המצרכים, מהקופאית לעגלה, אמרתי, "אלירן" אני זוכר היו שתי נשים אחרינו, אך אני בטוח, הן לא לקחו את העוף שלנו בטעות"...
"נכון הן לא לקחו", ענה הקב"ט והוסיף "בדקתי את הסרט במצלמה, אתם לקחתם הכל.
'מצלמה?!' למָה אתה מתכוון?' שאלתי? - "אני מתכוון המצלמה הממוקמת מוּל הקופה, רואים אותכם, אתה והגברת שלך, אפילו הייתם נחמדים וברכתם את הקופאית לפני שעזבתם עם העגלה, את המקום"...
"מעניין" מלמלתי נבוך, "נבדוק שוב" וסיימתי את השיחה ביננו.
אלירן הקב"ט, נשמע אמין, אולי הוא צודק? חשבתי.
למחרת ישבנו, אשתי ואני לרוחת בוקר קלה, עדיין התחבטי בתעלומת היעלמו של העוף. דבריו של אלירן הקב"ט, הדהדו באוזני, "לקחתם הכל"... ואז נזכרתי בפרט מסויים שלא ייחסתי לו חשיבות.
אתמול, כשירדתי לקחת את שאר המצרכים מתא המטען, הבחנתי בחושך בזנבו של חתול גדול, שחור, חומק מהחניה. זוכר אפילו שקראתי אחריו: "הזהר חתול שכמותך, מזל שלא תפסתי אותך זומם משהו...
(סיכום יום אחד בחודש פברואר). חיוך.