רסיסים של אושר.

 רסיסים זעירים של אושר מקורם מאין? כיצד צומחים הם בתוכי?
מידי בוקר, עת אפקח עיני, חדווה רוגעת אופפת אותי. חשבתי 'אולי שירת הציפורים עם שחר, מעבר לחלוני, היא מקור הרגשתי הטובה, אך לא. 
 ראשי על הכר פקחתי עיניי. לאור נורית הלילה העמומה הבטתי לעבר השעון שבקיר, מחוגיו הורו על שעת שחרית מוקדמת. מעבר לחלוני דממה. בינות ענפי האילנות, שירת הציפורים טרם נישמעת. "ודאי נמות הן עדיין את שנתן", חשבתי.
בכל זאת רסיסי קריסטל קטנטנים נוצצים מרחפים בחלל חדרי.  רסיסי אושר מתרוננים בלאט בלבבי.
הבטתי סביב, בתכולתו התמה של החדר שמידותיו טובות. הוילונות הרכים הסוככים על חלוניו. התמונות התלויות ברווחים שווים, זו מזו, בקוו דמיוני אחיד. תמונות נכדיי המחייכות אלי מלובן הקיר. תמונות נוף ממוסגרות, פרי מכחולי. תמונות יקרינו שאינם עוד איתנו, משיבות אלי מבט אוהב. תמונות ילדות רחוקה.
מביט סביב. מקלט הרדיו הקטן למראשותיי. נברשת חמשת הקנים התלויה מעל.
כל כך נעים לדור בין  כתלי חדרי... 
והנה זה בא. כחוט השני חודרת הוודאות הצרופה אל הכרתי, כי מצאתי התשובה לחידתי, לרסיסי האושר הנובטים בתוכי. "מה נעים לגלות סודו של רז", שחקו שפתי, 
כי אדע,סודן של רסיסי האושר המאירים את יומי, מהיכן הם באים? 
בדברי חז"ל כתוב: "בית נאה, אישה נאה וכלים נאים, מרחיבים דעתו של אדם".
ואני הקטון, אומר, רסיסי האושר הרנים בתוכי, ממעיין ביתנו הם נובעים.
ושירת הציפורים עם שחר, מוסף ערך, מתנת האל, אלי, שולח.