האוטובוס הכביש והקשיש

פעם הרפתקנים למיניהם, היו כותבים ספרים רבים על מסעות שעשו למקומות מרוחקים, לא נודעים, בעולם.

היום, כשכמעט לכל אדם נורמטיבי יש מכונית (היה לי חבר שהיה מציג את עצמו בתור אדם נטול אוטו) הנסיעה באוטובוס היא הרפתקה בפני עצמה. אפרים קישון כתב פעם, על פוליטיקאי, את החוויה שלא תאמן שלו, כשיום אחד מצא עצמו בלי מכונית השרד והנהג שלו...

כך מצאתי את עצמי יום אחד, עולה על אוטובוס ("מכונית רבת חלונות", כפי שהגדיר אותה פעם דני סנדרסון) שסך הכול נסע בכבישי ראשון לציון. אלא מה? הרכב נתן לך הרגשה שהוא נוסע, לכל אורך הדרך, ממש על הג'נטים, עד כדי כך הכביש היה משובש, או צמיגי הרכב שחוקים. או אולי הנהג עצמו, שלחץ תכופות על הברקס ומדי פעם על הגז והברקס יחדיו (לוליין אמיתי!), הצליח לתת לך את ההרגשה, שאתה נמצא באחד ממתקני הלונה פארק המסחררים של פעם.

את תשומת לבי לכדה בחורה צעירה, שישבה לפני והייתה שקועה כל כולה, בפלפון שלה. עודי אוחז בקושי רב בפלפון שלי, כדי לראות שם הודעות, שמתי לב שהצעירה מקלידה באצבעה, טקסטים בפלפון שלה. הדבר נראה לי ממש פלא, לא הבנתי כיצד היא מצליחה, עם טלטולי האוטובוס, שגם מקרטע קדימה אחורה וגם מקפץ לצדדים, לעשות את זה. אבל מסתבר שזה הדור הצעיר שלנו, שעדיין משתמש רבות באוטובוס, וסיגל לעצמו כישורי הישרדות, בסגנון נינג'ה ישראל...

ירדתי מהאוטובוס רצוץ ושבור, אבל עם הרגשה טובה, שעשיתי את זה, כבשתי את מרחבי עירנו הגדולה, גם בלי מכונית!