העפיפון שלא הועף - יום הפלישה לאי זקינתוס יוון

שלום למי שקורא את סיפורי מימי מלחמת עולם שנייה. בזמן האחרון כל פעם שאני כותב את הסיפור בדרך הרגילה הוא נעלם ומופיעה מודעה לפנות למערת מוטק'ה. מה שעשיתי לא עזר לכן סיפורי נכתב כאן תגובה. מקווה שהצליח.

העפיפון שלא הועף
זה היה ביום ראשון של חודש אפריל 1940. יום שדמה לכל ימי ראשון בשבוע באי זקינתוס שביוון. פעמוני הכנסיות נשמעו בכל פינה בעיר זקינתוס כאילו הפצירו במתפללים היוונים שימהרו לתפילה. במרחק כחצי קילומטר מהבית שלנו היה שם הים . זה היה בוקר נהדר בשביל להעיף את העפיפון שהצלחתי לחבר את כול חלקיו למשהו שיתרומם גבוה בעזרת משב רוח ותפילתי שבלב. חסר סבלנות הלכתי בסמטה שהובילה להר שמשני עבריה עמדו בתים חד קומתיים עצובים למראה. בצעדים קטנים אך מהירים הלכתי כשבידי מחזיק את העפיפון ששוּלִי חברי עזר לי לבנות. על הגבעה ממנה היינו מעיפים את העפיפונים נשבה רוח קלילה של בוקר וכאילו הבטיחה לי שתיקח את עפיפוני לגבהים אחרים. שוּלִי חברי עמד לידי מחזיק את הזנב של העפיפון כשלפתע אמר: תראה איזה יופי, סירות יורדות מהשמיים ונוחתות בנמל שלנו. אלה כמובן לא היו סירות אלא מטוסים שבמקום גלגלים היו להם מין מגלשיים כדי שיוכלו לנחות על המים. כך החלה הפלישה לאי שלנו באותו יום ראשון כשהלכנו חברי ואני לגבעת העפיפונים. בגיל 6 שנים היינו אז שולי ואני. וכל דאגותינו הִסתכמו באם נצליח או לא נצליח להעיף את העפיפון. לכן לא הבנתי את המִפנה הפתאומי ששינה לנו את היומיום של גבעת המשחקים, ולמה רבים מתושבי האי מתרוצצים סביבנו דווקא כשעמדנו שולי ואני לראות את העפיפון נוסק מעלה. איש אחד שעבר לידנו בריצה צעק לעברנו שנחזור הביתה מיד. שוּלִי לא רצה לחזור. גם אני לא. אבל הרגשתי בבטן שלי שמשהו התכווץ לי שם. ואז שאלתי את עצמי - מה פתאום אווירונים כאלה באים לאי שלנו בדיוק ביום שכל הנוצרים הולכים לכנסיות? עוד אני מתלבט אם להישאר על הגבעה או לחזור לבית, שולי חברי התחיל לבכות ולא ידעתי אם הוא בוכה בגלל אותה סיבה שהציקה לי בבטן, או בגלל שאמרתי: חוזרים הביתה. נשאל מה קורה ואחר כך נחזור. לאאא. אני נשאר, אמר חברי. יש רוח היום. כל יום יש רוח אמרתי. ותפסיק לבכות כי עוד רגע נִבכֶּה שנינו. אתה מבטיח שנחזור לפה אחרי שנשאל מה קורה? אני אף פעם לא משקר לך, עניתי. אספנו את הזנב הארוך שהיה מנייר עיתונים ישנים ושהיה מחובר לעפיפון המקורקע. וככה היינו צועדים ואוחזים במה שאז היה נייר, מקלות דקים, והיינו הולכים אל כיוון המדרגות שהובילו לסמטה ולשכונה בה גרנו שנקראה הגטו. כשהתקרבנו לבית שלי עוד ממרחק רב מהבית הרגשתי שמשהו קרה לשכונה שלנו. היא לא דמתה לאיך שהִשארנוּ אותה כשהלכנו חברי ואני בדרכנו לגבעת העפיפונים זמן מה לפני כן.