בית

        קזבלנקה, אוניה יצאה
לים הפתוח. מרתף חנוק,
מלא ילדים. אחרי שלושה
ימים בבטן האוניה הילדים
מורשים לעלות לסיפון.
הסיפון מלא עולים צמאים
לאור. רוח ים מלוח.
צעיף צבעוני מתעופף בדרכו
הימה. ילד קל רגליים תופש
אותו במעופו.
מלא גאווה, הילד משיב את
הצעיף לאשה היפה, תמורת
שק של תודות.
לילה, חזרה לבטן האוניה.
מעבר לערפל אורות חיפה
מרצדים באופק.
בן שמונים עכשיו, יש לנו
מדינה, והיא כולה שלי.
ירושלים שלי, הכל שלי,
אני עשיר.
העוני, המיתון, המלחמות,
הכל מתגמד מול ההישג
העצום אליו הגענו,
 נס גדול היה פה, מעם גלותי 
נרדף, שב העם לארצו,
לחיות בה ככל העמים,
כאזרחים גאים, דבר שאינו
מובן מאליו כלל. 
בראייה, לאחור שווה היה
לעבור את המסע המטלטל.