"ים של דמעות"

"ים של דמעות", שר זוהר ארגוב ברדיו של המכונית.
אני מאזין לשיר המתנגן, ולשדרן המדבר בקול רדיופוני, מזכיר למאזינים, שחלפו עשרים ושבע שנים מאז מותו של זוהר ארגוב בכלא.
"לפני עשרים ושבע שנים, איפה הייתי?", מנסה לזכור. "כן. זוכר. חייל בשרות מילואים בתעסוקה מבצעית, ממלא 4 שעות שמירה על גג בניין כלא אָנְסָר' בעיר דָהָרִיָה, (בדרך לחברון). חמוש בנשק, מהלך הלוך ושוב, על גג בניין הכלא. 
רשת מתכת, פרושה על גג חצר הכלא, משמשת תקרה, דרכה אני צוֹפֶה באסירים המסתובבים למטה בחצר.
פוסע בשולי הגג, ומאזין לחדשות באוזניית הרדיו הקטן הצָפוּן בכיס מעילי, (רדיו זעיר המלווה אותי בצאתי לשרות מילואים). אני מאזין תוך צעידה על גג בניין הכלא לשדרן המודיע על מותו של זוהר.
מים רבים זרמו בירדן מאז אותו יום שנת שמונים ושבע, על גג כלא אנסר בדהריה.
סתווים דוממים, יותר מאביבים זוהרים, ואיתן היציאה למלחמות, ומלחמות ההתשות הארוכות שפקדו את הארץ.
אני חושב גם על אותן שנים ארוכות מאחורי שעריו של המפעל -  מפעל שביסס את חיי. שערים מאחוריהם הייתי כלוא מבוקר עד ערב, וכשנפתחו השערים חצינו אותם בהקלה גדולה.
עתה, אחרי עשרים ושבע שנים ממותו של זוהר, אני מהרהר, אילו ניתנו לי במתנה את העשרים ושבע שנים לחיות אותן מחדש, האם הייתי מסכים לקבל אותן?
וחשבתי על הילד שעלה ממרוקו לארץ בשנות החמישים, במסגרת 'עלית הנוער', וגדל בקיבוץ הטוב והצנוע - קיבוץ שעיצב את אישיותי וצייד אותי בחוסן לצלוח את מהמורות החיים, האם כעת בסתו ימיי המוארים, שנֵטֶל החיים הִרְפָה, וחדווה רוגעת אופפת אותי, האם הייתי לוקח אותן חזרה? התשובה היא לא. לא הייתי לוקח.