חיי הם כבר לא חיי

מה שידוע על מה שהיו חיים שלי פעם, היומיום, הקיום, הם כבר לא החיים שלי, הם שייכים חלקם לקופ"ח בכללית, ויתרתם לרפואה הפרטית שהיא לפחות עוזרת לתחזק אותי ללא רצוני בחיים שאינם החיים אותם הכרתי בעברי שהיו לא יותר מחיים רגילים אבל בלי עזרה של רופאים חלטוריסטים. ככה במחשבות כאלה ודומות אני יושב מול המחשב ומתחשבן עם החיים שהיו לי. למה? כי זה הכי הטוב שלי שבא לי לכתוב.לא בא בתלונות לא מחפש טיעונים או אישורים למה שאני. גם לא תעזור לי שום טענה או רטינה. אולי להפך. טוב שאני משלים ומרגיש נוח לפחות עם עצמי. ועוד סיבה למה אני כותב כאן. נדמה שזה עוזר אפילו גם אם לזמן קצר. אז מה חדש בנוסף למה שכבר קרה? 

בימים אלה עברתי { המילה 'עברתי' או עשו לי לא מתאימות באמת למה שהיה} ניתוח ציסטוסטום. רק מהשם של הניתוח אפשר להיבהל. אבל כל מי שפגשתי בבית החולים בלינסון בעניין ניתוח הציסטוסטום, הודיעו לי שזה ניתוח של מה בכך. קטן. מספר תפרים ודי. שני רופאים צעירים קיבלו אותי כדי לבצע את 'הניתוחון' חלקו ללא הרדמה לא יודע למה, בקיצור יצרו לי לחץ אטמוספרי בלתי סביר בשקית שלפוחית השתן. החדירו נוזלים דרך הקטטר שהיה מחובר אלי זמן רב כל כך עד שהקטטר ואני נהיינו לידידים. מאוחר יותר נודע מפי אחיות בית החולים, שהצעקות שלי בגלל ניפוח שקית השתן הרעידו את הקומה השלישית וגם בקומה שישית של בית החולים בלינסון היו כאלה בעלי שמיעה בינונית שקלטו את התנודות של הצעקות שלי. ואז שואל הרופא הצעיר את האחות: כמה הכנסת לו. 200 היא ענתה. תכניסי עוד. לרגע היא שתקה. וביצעה. וכל מילה, תזוזת הקטטר שהיה מחובר עדיין אצלי דרך הפין, { כי מטרת הניתוח להעביר את הקטטר לבית חדש} העבירו אותי לשאול ולרגע לא לחזרה. 4 ימים אחרי הניתוחון כדברי המומחים, אני נמצא בבית שלי ומרגיש כמו הסמרטוט ריצפה שלי לאחר שסוחטים אותו.זה המצב. ממש כמו בממשלה באלה הימים.