ה קואנג "אל המוסיקה"
ה קוּאָנְג "אל המוסיקה"
תרבות סין העתיקה
איור: ליזה וורונין
אגדה מספרת שכשהמוסיקאי העיוור שְה קוּאָנְג ניגן על הצ'ין, ציפורים הגיעו להקשיב
אף על פי שלא יכל לראות, שה קואנג שירת כשר בכיר במדינה. מסופר שבאמצעות הקשבה למוסיקה הוא יכול היה לנבא מזל טוב או רע וניצחון או תבוסה, ואפילו ניבא את נפילת הממלכה שאותה שירת.
במדינה השכנה, ווֵי, שלט הדוכס לינג. הדוכס לינג החליט לצאת לביקור במדינת ג'ין, ובדרכו עבר בנהר פּוּ. באמצע הלילה שמע הדוכס קולות, כאילו מישהו ניגן על צ'ין. "אתם שומעים את זה?" שאל את הסובבים אותו, אבל אף אחד אחר לא יכול היה לשמוע את המוסיקה. הוא קרא למוסיקאי שלו, שה ג'ואן, וביקש ממנו להתאמץ להקשיב למוסיקה, ולהצליח לכתוב אותה.
שני לילות נדרשו לשה ג'ואן כדי להצליח לכתוב היטב את המוסיקה המסתורית. כשהגיעו למדינת ג'ין נפגשו עם הדוכס פינג. שה קואנג, ששירת את הדוכס פינג, נכח גם הוא באותה פגישה. "בדרכי לכאן שמעתי מוסיקה חדשה. הרשה לי להשמיע לך אותה", אמר לינג. שה ג'ואן התחיל לנגן על הצ'ין שלו את הצלילים המסתוריים. אבל לפני שהספיק לסיים את המנגינה, נזדעק שה קואנג, וחסם בידיו את מיתרי הצ'ין של שה ג'ואן.
"אלו צלילים של ממלכה שנגזר גורלה להיהרס. אין עליך להקשיב לה", אמר לדוכס פינג. "מדוע?" תמה הדוכס. "מי שהלחין אותה היה המוסיקאי של הרודן הנורא ג'ואו", השיב קואנג, "והוא הלחין אותה לבקשתו. כשהמלך וו תקף את הרודן ג'ואו, המוסיקאי שלו ברח מזרחה, קפץ לנהר פּוּ, וטבע שם. אם שמעת את הצלילים האלה, בוודאי היית ליד נהר פו, הלא כן?" אבל הדוכס, שהוקסם מהמוסיקה, דרש ששה ג'ואן ימשיך לנגן אותה עד סופה.
לא חלף זמן רב, וממלכת ג'ין סבלה מבצורת קשה למשך שלוש שנים. הדוכס עצמו נעשה חולה.
רבים בסין האמינו שמוסיקה נושאת איתה את האופי והאישיות של המלחין, כמו גם את רמת המוסריות שלו. לכן, האזנה למוסיקה יכולה להביא להשפעה על המאזין לה, לא רק על מצבו המנטלי, אלא אפילו על רמת המוסריות שלו.
מוסיקאים בסין היו מזהירים מפני מוסיקה בעלת רמת מוסריות נמוכה העלולה להשחית את המוסריות ולפגוע במאזינים לה, ומעודדים האזנה למוסיקה בעלת מאפיינים מוסריים.
סיפור מפורסם על קונפוציוס מדגים זאת יפה. קונפוציוס למד לנגן על הצ'ין אצל המורה שיאן-דזה. יום אחד נתן שיאן-דזה לקונפוציוס יצירה חדשה ללמוד, מבלי שהזכיר את שמה.
קונפוציוס המשיך להתאמן על היצירה במשך כמה ימים. יום אחד אמר לו המורה: "כבר למדת היטב את היצירה, אתה יכול להתחיל ללמוד עכשיו יצירה חדשה". אבל קונפוציוס עדיין לא הרגיש שהוא מוכן להמשיך הלאה. "אינני שולט עדיין בהבעה המוסיקלית של היצירה", אמר למורה, והמשיך להתאמן.
כמה ימים נוספים עברו. "עכשיו אתה כבר שולט בהבעה המוסיקלית, ואתה יכול לעבור ליצירה הבאה", אמר שיאן-דזה לקונפוציוס. "אבל עדיין לא הצלחתי להבין את משמעותה של היצירה", ענה לו קונפוציוס, והמשיך להתאמן. חלפו עוד כמה ימים. שיאן-דזה הקשיב לנגינתו של קונפוציוס, ואמר: אני מבחין שכבר הבנת את משמעותה של היצירה, עכשיו אתה יכול כבר לעבור ליצירה חדשה". אבל קונפוציוס עדיין לא רצה לעזוב את היצירה. "עדיין אינני יודע מהי אישיותו של המלחין", אמר.
כעבור כמה ימים הגיע שיאן-דזה לבקר את קונפוציוס. קונפוציוס היה שקוע במחשבות עמוקות, ועיניו השקיפו למרחק. "אני כבר יודע איזה מין אדם היה המלחין", אמר קונפוציוס. "הוא היה גבוה, עם פנים כהות, היו לו שאיפות גבוהות וחזון מרחיק לכת. מי עוד יכול הוא להיות אם לא המלך וון?" שיאן דזה שמע זאת, קם על רגליו, השתחווה בפני קונפוציוס ואמר: "אתה באמת חכם אמיתי. אכן, זוהי יצירתו של המלך וון".
סיפור נוסף על שה קואנג מתאר כיצד התעקש הדוכס של ג'ין שינגן עבורו שיר עתיק. ברגע שהתחיל לנגן הגיעו 28 עגורים והחלו לרקוד לקצב הצלילים שבקעו מהצ'ין של שה קואנג. הדוכס התרגש. "האם יש מנגינה אפילו יותר מרגשת מזו?" הוא שאל. "יש", ענה לו שה קואנג, "אבל המוסריות שלך אינה מספיקה כדי להאזין לה. אם תאזין לה, יגיע סופך". אבל הדוכס התעקש לשמוע את המנגינה.
בלית ברירה, לקח שה קואנג את הצ'ין שלו והחל לנגן את המנגינה. בזמן שניגן, עננים קודרים החלו להתאסף, גשם התחיל לרדת, ולאחריו הגיעה סופה עוצמתית שהעיפה את הרעפים מהגג. הדוכס המבוהל ברח מהמקום.
שה קואנג לא היה רק מוסיקאי, אלא גם יועץ חכם לשליטו. יום אחד כשהביע הדוכס אמפתיה על עיוורונו של שה קואנג, הוא ענה לו: "יש חמישה סוגים של עיוורון גרועים בהרבה מזה שלי: כשהשליט עיוור לעוולות, עיוור לכשרונותיהם של פקידיו, עיוור לצדק, פותח במלחמה בעיוורון, ועיוור לרווחתם של נתיניו". דבריו של שה קואנג נגעו בלבו של הדוכס, שהחליט באותו רגע להקדיש את עצמו לשלטון מוסרי.
אבל כשהזדקן המלך, הוא פנה לחיי הוללות והפקרות, והיה עיוור לסבלם של האנשים או לעצות טובות מיועציו. שה קואנג החליט להפסיק לנגן עבורו. הוא התאבד מול המלך באמצעות כלי הנגינה שלו, בתקווה לעורר את מצפונו. אבל המלך לא שינה את התנהגותו, המדינה המשיכה להתדרדר, ובסופו של דבר נפלה.
במיתולוגיה הסינית שה קואנג הפך ל"אל המוסיקה" ולפטרונם של מגידי העתידות העיוורים.
ה קוּאָנְג "אל המוסיקה" רחל. הנגינה כמדד למידת מוסריותו של אדם... מעניין איך והיכן משתלב המלחין האנטישמי וגנר?
...ה קוּאָנְג "אל המוסיקה" רחל.
הנגינה כמדד למידת מוסריותו של אדם...
מעניין איך והיכן משתלב המלחין האנטישמי וגנר?
נדב
על ניפלאות התבונה במוסיקה ישנו פתגם שאומר.
שאתה מאושר אתה נהנה מהמוסיקה
שאתה עצוב אתה מבין את המילים.
לגבי האיש והמלחין ווגנר אכן שאלה ק...
נדב
על ניפלאות התבונה במוסיקה ישנו פתגם שאומר.
שאתה מאושר אתה נהנה מהמוסיקה
שאתה עצוב אתה מבין את המילים.
לגבי האיש והמלחין ווגנר אכן שאלה קשה נישאלת.קשה מאוד להבין אותו ואת שכמותו.
והרוע ביכלל לא ניתפס בהבנה.לא בעבר לא בעתיד ולא בהווה
תודה נדב על תגובתך.שבת שלום ומבורך
לרחל גולדברג
אני מקבלת את זה שבמוסיקה יש תבונה, בגלל המבנה המדויק שלה
על כן יש המשווים מוסיקה למתמטיקה.
לא נראה לי שאפשר לבחון את המוסיקה מבחינה מוסרית.
<...לרחל גולדברג
אני מקבלת את זה שבמוסיקה יש תבונה, בגלל המבנה המדויק שלה
על כן יש המשווים מוסיקה למתמטיקה.
לא נראה לי שאפשר לבחון את המוסיקה מבחינה מוסרית.
תכונות של מוסריות או חוסר מוסריות אפשר לייחס רק ליוצר ולא למוצר.
מוסיקה, כשהיא טובה היא טובה ואין קשר לאישיותו של המלחין ,
הלא מדובר בצלילים ולא במילים.
אפשר להשוות זאת לטיול בגן מטופח להפליא, כמו הגנים הבהאים, ולהנות מאד
ולא חשוב כלל אם אדריכל הנוף הוא מוסרי או לא. כשרון אינו קשור למוסריות.
הפתגם שאת מצטטת מדבר על השומע [מאושר או עצוב} ולא על המוסיקה.
בחקירות המוח גילו שמוסיקה נקלטת ומעובדת בהמיספרה הימנית של המוח, האחראית על
דמיון, יצירתיות וכו' ואילו המילים נקלטות בהמיספרה השמאלית של המוח,האחראית על חשיבה לוגית.
בכל אופן, תודה על הסיפור, המאפשר הצצה לתרבות רחוקה.
.
קצין S.S. מתרווח בחדרו בבניין המינהלה במחנה אושוויץ', עיניו עצומות, מאזין בהנאה גדולה ליצירה של ווגנר, ומלטף תוך כדי האזנה, ביד רכה, החתול הרובץ על ברכיו. מעבר לקיר, המנגינה ברמקולים,...
קצין S.S. מתרווח בחדרו בבניין המינהלה במחנה אושוויץ', עיניו עצומות, מאזין בהנאה גדולה ליצירה של ווגנר, ומלטף תוך כדי האזנה, ביד רכה, החתול הרובץ על ברכיו.
מעבר לקיר, המנגינה ברמקולים, נמשכת, מלווה את תורי האנשים הערומים מגולחי ראש, המוקפים בשומרים אנשי הגסטפו וכלביהם, הדואגים שהצועדים ישמרו על הסדר בדרכם לתאי הגזים.
המוזיקה ממשיכה לנגן, מחפה על זעקותיהם של אחינו היהודים המומתים בהמוניהם.
כבן העם היהודי, מבחינתי ועוד רבים כמותי, מעדיף למחוק (היוצר והמוצר), את זכר יצירותיהם של שונאינו. תומכי רוצחי ילדנו... הורינו... אחינו ואחיותנו, למחוק את זיכרם ויצירותיהם לעד.
כן! הערך המוסרי חייב לגבור על גאוניות ככל שתהיה.
אלישבע
לגבי הסיפור אל המוסיקה מדובר על הרגשות של מלחין בזמן כתיבת המוסיקה.לאיזה דקויות של שמחה כאב או צער מנחות אותו בהלחנה.וכמו בסיפור ביגלל עיוורונו של המלחין הוא פיתח חושים ודקוי...
אלישבע
לגבי הסיפור אל המוסיקה מדובר על הרגשות של מלחין בזמן כתיבת המוסיקה.לאיזה דקויות של שמחה כאב או צער מנחות אותו בהלחנה.וכמו בסיפור ביגלל עיוורונו של המלחין הוא פיתח חושים ודקויות חזקים דרך אופיים של ההלחנות כדי לנבא מה עומד לקרות לטוב או לרע.הצ"ין למעשה זו הדקות הגבוהה ביותר לחוות את המוסיקה.לחוש אותה בנימים החזקים ביותר של הנשמה.המוסריות מובאת כאן כמשל לדעתי.המטרה של כל הסיפור מדוע ישנם יצירות שנידמה שלפעמים הם על חושיות ובילתי ניתפסות בשמיעתן.
תודה אלישבע על תגובתך.שבת שלום ומבורך
נדב
הבאתי את הפוסט כסיפור .הגבתי לאלישבע כיצד אני מבינה את הסיפור.צר לי שהגענו למלחין וגנר ולקציני אס אס עם סיפורים זוועתיים כאלה שאף יצור בן אנוש לא יכול להבין או להכיל אותם ביכלל.לא זאת...
נדב
הבאתי את הפוסט כסיפור .הגבתי לאלישבע כיצד אני מבינה את הסיפור.צר לי שהגענו למלחין וגנר ולקציני אס אס עם סיפורים זוועתיים כאלה שאף יצור בן אנוש לא יכול להבין או להכיל אותם ביכלל.לא זאת הייתה המטרה.