ההורים זקנים וחולים

סימה

מי שאוהב, יודע לחלק את זמנו ולתת.

סעדתי בן זוג, סעדתי את אבא, שבוע , יום ולילה, הייתי מוכנה לתת עוד.....רק שיחיו, אבל, אלוהים רצה אחרת.

מי שלמד בבית אבא, לאהוב ולתת, ימצא זמן לכולם.

           היי סימה רביד 

עשיתי זאת נתתי את כל כולי לכולם.. ולא ידעתי לעצור..

ממליצה לתת, ולעזר אך במידה ,,כי יש גם את עצמך הבנתי זאת מאוחר מידי

שבוע טוב !!!!

בוקר טוב לכולם.

תודה על תגובותיכם. מסכימה שאם אוהבים לתת, כי אז הנתינה הופכת לרגשות של שמחה והנאה. ובכל זאת, כל אחד בנוי שונה. ישנם מינונים שונים גם בנתינה. אם הנתינה תהפוך לדבר מכביד, תיווצר שחיקה שבסופו של דבר תהפוך את הנתינה לסבל.

מטרת הפוסט לברר עד כמה כל אחד מסוגל להקדיש להוריו הזקנים. פגשתי לפני מספר שבועות בן שאמר לי שהוא מרגיש יסוריי מצפון בשל העובדה שהביקורים שלו אצל הוריו הזקנים מאד והחולים מאד, הם ביקורים קצרצרים, שבאים רק לבדוק אם "הכל בסדר".

ובכל זאת אינו מסוגל להעניק מזמנו יותר מאשר דקות אלה, למורת רוחם של ההורים.

אחת הסיבות שנעוצות בהתנהגות כזו היא העובדה שלבנים כל כך קשה לראות את האובדנים הפיזיים של הוריהם ולעתים גם אובדנים קוגניטיביים. יש לזכור כי ההורים האלה היו עמוד התווך והעוגן שעליו נשענו בני המשפחה ועתה "הכל התהפך".

אני שומעת את הצער של הבנים לראות את הוריהם והם אינם יודעים כיצד להתנהג במפגשים מתסכלים אלה.

לפיכך, חשוב כל כך להבין כי בחיים יש שינויים איטיים ושינויים דרמטיים וכי על הילדים לקבל עובדות אלה. עם קבלת העובדות והבנה כי אריכות ימים, לעתים, מביאה אתה גם איכות חיים נמוכה וכל אחד מאתנו עלול למצוא את עצמו במקום זה.

ובתוך כל זאת, כל ביקור וסיפור, כל שיחה, כל חיבוק או נשיקה מוסיפים עונג, שמחה, תקווה לזקנים המביטים בחלון ומצפים לראות את יקיריהם.