ההתאבדויות

מס' ההתאבדויות במדינתנו הוא גדול ביחס לאוכלוסיתה.אין יום שלא נשמע על התאבדות כזאת או אחרת,בכל הגילים.[אין הכונה בשום אופן לרצח והתאבדות מכל סוג],אלא לסוג הרגיל והפשוט שהאדם שם קץ לחייו מסיבות בריאות, מחלה סופנית ,אהבה נכזבת, פשיטת רגל כלכלית,או מחלה חמורה או שינוי קיצוני בחייו. בכל מקרה הנחת היסוד שלי שהאדם הוא אדון לחייו,כמו לגופו ולעתידו.הוא יחליט מתי להפסיק את חייו האם הוא רוצה בחיים האלה או לא. לא שאלו אותו בלידתו,לפחות לתת לו את הכבוד ואת הזכות האם הוא בוחר חיים כאלה,אםלא רצונו כבודו.דודו טופז המפורסם נקלע לחיים בלתי אפשריים מבחינתו ומאס בהם.לא כעסתי עליו.אלה הם חייו ומותו.הרמטכ"ל מוטה גור התאבד בשל מצב בריאותו הלקוי במטרה למנוע סבל מעצמו בעתיד ושם קץ לחייו.הערכתי אותו בחייו והערכתי אותו בשיקולו לגבי המשך חייו. העיתונאי עדי טלמור החליט לעצור את מהלך חייו בשריפת גופו,בגלל מחלה סופנית.לא גיניתי אותו בשל כך.יש גם דוגמאות הפוכות שאדם נלחם על חייו בתנאים קשים ביותר עד שגורלו יכריע אותו.כמו דב לאוטמן החולה בטרשת עורקים ומשותק בכל חלקי גופו למעט ראשו.בטלויזיה התבטא כך"כל עוד עיני רואות,אוזני שומעות,מוחי פעיל,אני מרגיש כאחד האדם"אני מעריך אותו מאוד על מאבקו זה.מסקנתי היא שהמדינה אינה צריכה להתערב בזכות האזרח לקבוע את מותו,ולבטל את החוקים שמגנים את ההתאבדות העצמית ולקבור את המתאבדים מחוץ לגדר כאקט משפיל.היא צריכה לראות את שני צידי המטבע,להאזין לרגשי ליבם של האזרחים לגבי עתידם ולתת להם למות בכבוד.