כאן מקבלים תיקונים גם מ ע ו ר הקונה

               " היו זמנים אז במשלט ישבנו,היום זמנים..."

כאן מקבלים תיקונים גם מ ע ו ר הקונה

ה - 7 באפריל 1939 יכול היה להיות עוד יום צח ואביבי, דחוס מאפיינים של ערב חג הפסח.יכולת לשמוע בכל קרן רחוב את שאלת מיליון ה - $:"אז איפה אתם בחג" וחוטף צביטה,כי אתה עוד לא יודע איפה .הבריות מתברכות ומברכות איש את רעותו והארץ,איך אומרים - נוע תנוע.

אימי ילדה היום את בנה בכורה ודרום תל-אביב המתה כבר מסלוניקאים, ניצולי אימת   הגיסטפו  וללדינו  הייתה עדנה.גם לנו.גרנו בסמוך לחנותו של אבא,מה שאפשר לו לקרוא לאימי, שתשלח את האוכל עם הילד.

"השכונה",הייתה קטע המשך לא סלול של רחוב כפר גלעדי, כשמשני צדדיו היו חנויות של פוליטורצ'יקים, נגריות,סנדלרים וזגגים.אצל אחד מאלה יכולת לראות שלט, שעליו היה כתוב:"כאן מקבלים תיקונים גם מ ע ו ר הקונה.

". היו שם "בעלגול'ס,"שעגלותיהם וסוסיהם עמדו בשתי שורות וכל פעם שסוס הזיז את זנבו הצידה - ידענו שצריך לברוח.איך כשהחנויות היו נסגרות,יכולנו להתפרע.הייתי טרבל מייקר לא קטן,אבל חנון -  לא.

ב"עממי", הייתי קרוע על חמדה ארוך.לחמדה הייתה צמה שהגיעה לה עד להיכן שמסתיימות הרגליים וכשצחקה,צחור שיניה עשוי היה להתחרות, עם כל דבר הכי לבן שקיים בכדור שלנו.הייתי קרוע עליה,אך היא השיבה ב:"לא.עוד לא". אבל - כשסוף סוף נענתה לחיזורי,לא בדיוק ידעתי מה עושים עם זה.

תחילת שנות ה-50.המסיבות.הסלויים.המזמוזים בחדרי המדרגות וכשמדברים על ה"סלוניים",אין מצב להשאיר בחוץ את אצולת הזמר של אותם הימי "יפו " ו"אבא'לה בוא ללונה פארק".שמשון בר-נוי;"הוי כינרת שלי".יפה ירקוני; "באב אל וואד" ו"אל נא תאמר לי שלום. ישראל יצחקי;"האיש שבקיר".פרדי דורה;"אתחתן לי עם סמלת" וצדוק סביר.צדוק,הזמר והחקיין ש"המספר" הכי חזק שלו היה "לעשות" את לואי ארמסטרונג.

אמנם ולאכזבתם של הורי,את התיכון לא סיימתי בהצטיינות, אך סיימתי עם מקצוע ובלשכת הגיוס אמרו לי Sorry בנימוס ישראלי  כשביקשתי להתנדב לצנחנים,שהיה הרבה יותר Cool מלהיות נהג אוטובוס.

אז הופניתי לסדנאות בגין המקצוע,כי הגיעו הרבה כלים דפוקים לארץ לאחר "מבצע קדש".בתום השירות,הצטרפתי לקבוצת מורים ומדריכים שגויסו להדריך ילדים ונוער - בני עולים חדשים - שזה עתה עלו ארצה ואיישו את קריית שמונה.

שנות ה- 60 התאפיינו בהמון ריגושים ואופוריית מנצחים,לצד הרוק'נרול שעשה עלייה והטריף את הישוב.היו אלו ימים שיכולת לא רק לחוש את האווירה,אלא גם לחתוך אותה. ארצנו הייתה קטנטונת בלי מרכאות והחומר האנושי היה שורשי ומחובר לקרקע - תרתי משמע.הייתה תחושה של בטחון,יציבות ועוצמה.

היינו קצת נאיבים...נו,אז מה קרה ??? חבל שזה נגמר.הגנבים - לא היו משהו.דלתות איש לא נעל בלילות ואף אחד לא קרא לך "פרייר" - כי היה מי שידע, מה זה.

רק השוטרים הלכו בזוגות: אחד ידע לקרוא והשני לתרגם.אהבתי לקרוא את ספרי םמשוררים:נתן יהונתן.דליה רביקוביץ המנוחה.רחל ויעקב שבתאי.

אימי אינה יורדת לי מהוורידים שאתחתן, אבל אני חשבתי אחרת ויצאתי עם הלהקה שלי לסיבוב הופעות, בארצנו הקטנטונת.לאט ובטוח,גם לי נגמרו התירוצים:

במלחמת "ששת הימים" חבר הגדוד שלי אל "חטיבת ירושלים" ותרם את חלקו בלחימה על "גבעת התחמושת" ובשחרור העיר העתיקה.עם שוך הקרבות, נשארתי לנוח בעיר אצל  דודתי,תאומת אבא וכך הכרתי ירושלמית נאה, שאימא שלה הזדרזה להזמין אולם - לפני שאתחרט.

רק אלוהים רצה אחרת