שתי מחויבויות

שתי מחויבויות

מאת שוקה די-נור | 

אמי נפטרה כשהייתי בחור צעיר, בטרם מלאו לה חמישים, כשאני הייתי במשמרת להשגיח עליה בבית החולים. כשמסרו לי את חפציה האישיים לאחר פטירתה הייתה שם טבעת הנישואין שלה. הסתכלתי על הטבעת, שמידותיה קטנות, תוהה מה לעשות ואז ענדתי אותה והחלטתי שבבוא היום גם אנשא אִתה. מידתה של הטבעת הייתה קטנה על אצבע האמה השלי אז ענדתי אותה על הזרת. ומאז הייתי נדון להערות מכל מי שהבחין בכך 'למה אתה עונד את טבעת הנישואין על הזרת?'

אין תֵּמַהּ שהסיפור הבא שנתקלתי בו בירחון אמריקאי משך את תשומת לבי. הנה בשינויים קטנים ובתרגום חופשי שלי מאנגלית:

"אני עונד על ידי, על שתי אצבעות נפרדות שתי טבעות נישואין כבר למעלה מתריסר שנים." מספר בחור בשם פטריק קוני. "והטבעות הללו מושכות מידי פעם תשומת לב. כשאני נשאל לגביהן אני עונה: 'שתי טבעות כתזכורת לשתי מחויבויות.' והתשובה נתקלת בתגובות משונות החל מהרמת גבה וכלה בשיעול גרוני או מבט תמה.

לאחרונה יצאתי מאיזו ישיבה עסקית, אני עומד במסדרון כדי לבדוק ולשלוח הודעות בטלפון הנייד שלי. מישהו עומד גם הוא במסדרון, מציץ בי, מבחין כנראה בשתי טבעות הנישואין ואינו יכול להתאפק: 'סליחה שאני שואל… אבל… רק מסקרנות… למה שתי טבעות נישואין?'

יריתי אליו את התשובה הרגילה שלי: 'כי יש לי שתי מחויבויות.'

הפעם האיש לא הגיב בשיעול גרוני או במבוכה והוא פשוט שאל: 'מה באמת? למה?'

איני יודע מה גרם לי לעצור ולהסביר דווקא הפעם: 'תראה…' אמרתי לו 'אני איבדתי את אבי בסוף שנת 1999, ממש לפני תום המאה, לפני הכניסה של שנת 2000. התאריך זכור לי כי זה היה משהו שאבי מאד חיכה לחוות. כשאמרנו את מילות הפרידה האחרונות שלנו על קברו בהלוויה, אמי, אשתו למעלה מחמישים שנה, הושיטה לי אז את טבעת הנישואין שלו. איני יודע מה הייתה מטרתה, הייתי מופתע אבל ללא היסוס ענדתי מיד את הטבעת על אצבעי האמצעית, סמוך לאצבע עליה אני עונד את טבעת הנישואין שלי עצמי. ומאז זה נשאר כך.'

האיש הזר הביט בי מחכה להמשך. 'אני עונד את הטבעת של אבי' הוספתי ואמרתי לאותו האיש הזר 'כדי לכבד את אבי ולכבד את נישואיהם של הורי. אבל אני בעקר עונד את טבעתו של אבי כדי להזכיר לעצמי מידי יום להיות בן לאמי ואב לילדי כפי שאבי רצה שאהיה. אני עכשיו בן ששים. טבעת הנישואין מזכירה לי את מחויבותי לרעייתי לה אני נשוי כבר שלושים שנה וטבעת הנישואין של אבי מזכירה לי את מחויבותי לאמי, לאחי וכמובן לילדי.'

האיש הזר הביט בי, הניד בראשו ללא מילה והלך לכיוון המדרגות, למגרש החניה.

אני המשכתי להתעסק בטלפון הנייד שלי. לאחר כמה דקות הבחנתי באיש הזר חוזר לכיווני.

הוא התקרב אלי ואמר בקול רועד, ניכר היה שהוא נרגש:

'אדוני… אתה יודע… גם לי יש את טבעת הנישואין של אבי שקיבלתי לאחר מותו. היא תחובה באחת משידות הגרביים שלי, כאבן שאין לה הופכין. מהיום… בזכות הסיפור שלך… אני אתחיל לענוד אותה על אצבעי.'

הנהנתי בראשי ללא  מילה, והאיש הסתובב בשקט ויצא למגרש החניה. רק כשיצא האיש משדה ראייתי השפלתי מבטי, הצצתי בשתי הטבעות הענודות בסמיכות זו לצד זו והרשיתי לחיוך של שביעות רצון להתפשט על פני…

 (פורסם ב-   Reader’s Digest magazine בפברואר 2015 , סופר ע"י Patrick Cooney )

וחשבתי … כמה אנחנו משקיעים בסמלים של מחויבות זוגית? – טכסי נישואין מפוארים, טבעות נישואין יקרות ערך, כְּתוּבּוּת, 'בטוב וברע… בְּחוֹלי ובבריאות… עד שהמוות יפריד', ולצערנו… חמישים עד שבעים אחוז מהנישואין הללו מסתיימים בפרידה או בנישואים לא מאושרים.

ומאידך… איננו עונדים כל טבעת, איננו עוברים כל הדרכה, או טכס, או שבועה של מחויבות להיות הורים טובים. למרות שמילדים כמעט אף פעם לא מתגרשים.

אז אולי נתחיל לייצר שבועת מחויבות להורות טובה? אולי עם לידת הילד הראשון נרכוש ונענוד טבעות 'הורות' שיזכירו לנו את המחויבות לילדינו, כפי שעשה פטריק בסיפור?

מאמן אמריקאי בכיר בשם מייקל לוין אמר: 'זה שיש לך ילדים לא הופך אותך להורה, כמו שזה שיש לך פסנתר לא הופך אותך לפסנתרן.'