קרוע בין אמא ואבא

קרוע בין אבא לאמא

(כוונתי להמשיך עוד קמעה בסיפורי אבא ואמא ואחר-כך לעבור לנושאים אחרים).

רוב הילדים של הורים גרושים נקרעים בין ההזדהות והאהבה לשני ההורים, כאשר הם מודעים לכך שכל צד בגירושים שולל את הצד השני. אני שראיתי בהם עד גיל 13 משהו דמוי אלים, יפים, חכמים וחזקים, התקשיתי להחליט עם מי אני מזדהה. למעשה הזדהיתי עם שניהם.

הורי היו הוגנים זה אל זה ולא השמיצו ישירות כמעט אף פעם את הצד שני, כנראה שהם החליטו על-כך במודע, אבל לא תמיד עמדו בכך. כאשר הם היו נפגשים בנוכחותי אני הייתי במתח. מצד אחד תמיד עלתה בי השאיפה שהם יחזרו לחיות ביחד, מצד שני ידעתי שהמפגש ייגמר בריב. אני אהבתי את שניהם (לפחות עד גיל 16) והריבים האלו הכאיבו לי. אבא שלי כעס שהחמולה של אימי לא רצתה איתו כל קשר. בנוסף הוא המשיך לאהוב את אימי, ורצה לחזור אליה עוד שנים לאחר הגירושים.

הויכוחים הגדולים שלהם היו ויכוחים פוליטיים לוהטים. אמא שלי המשיכה לתמוך בגוש הקומניסטי, ובאורח החיים הקומוניסטי, ואבי תמך בגוש הדימוקרטי-ליברלי ובאורח החיים של מדינות המערב.

זכור לי קיץ אחד שהם ניהלו ויכוח ממושך על הנושאים הללו דרכי. כל אחד היה שוטח את נימוקיו בפני (הייתי בן 13), ואני הייתי רץ במעלה הגבעה בדרכי לאמא, או במורד הגבעה אל אבא לפני שאשכח מה נאמר לי. מביא לאמא את הנימוקים של אבא, וחוזר חלילה. אפשר לשאול מדוע שיתפתי פעולה עם השגעון הזה? האמת היא שרציתי בכל מאודי להבין את הויכוח הזה, שפילג את התנועה הקיבוצית בשנות החמישים. אך הדברים הללו היו מעל לבינתי, וגרמו לי יאוש אינטלקטואלי – כביכול בנושאים הללו אי אפשר להגיע לדעה מבוססת.

ויכוח אחר, יותר מעשי, התנהל סביב התרומה ל"קרן המגן". בתחילת שנות החמישים מול התעצמות הצבא המצרי, עקב עיסקת נשק ענקית עם הצ'כים הקומוניסטים, הוכרז בארץ על מבצע של תרומות ל"קרן המגן" לקניית נשק. אנחנו הילדים מכיתה ד' נקראנו ע"י המחנכת להביא כסף מההורים.

אבל כאן נתקלתי בבעיה. אמי, הקומוניסטית לשעבר, ראתה בנאצר שליט מצרים סוציאליסט, בגלל ריפורמות אגרריות שעשה במצרים, ולא הייתה מכונה לתרום עבור "מכונת המלחמה הישראלית". אבי כמובן בתור פאטריוט ציוני לא היה מוכן שבנו יהיה היחיד בכיתה שלא יביא תרומה. ערב שלם הם התווכחו בלהט. אני ליוויתי את הוויכוח בבכי כי חששתי מהבושה שתהיה לי בכיתה, אם לא אביא תרומה. הוויכוח נגמר בכך שאמי ריחמה עלי והסכימה לוותר.

אלו היו בעיות קטנות. הבעיות הגדולות התחילו כשנכנסתי לגיל ההתבגרות,

 אבי אהב "אשה ועוד אשה, ועוד אשה..." כדברי השיר. הוא היה אוהב נשים מושבע. מצד שני היום אני מבין את חיפושיו המתמידים אחרי אשה שתתאים לו אבל אז לא הבנתי. הוא היה גרוש כבר לא מעט שנים וכל הזמן חיפש אשה שתבנה איתו מחדש את הקן המשפחתי.

בעיני אמי, שהתגרשה ממנו שנים רבות לפני כן, הייתה זו התנהגות מגונה. בעוד שהיא קיבלה החלטה להקדיש את כולה לילדיה, ונשבעה שגבר זר לא ייכנס לדירתה,  הוא "מתפרפר" לו עם נשים. הרבה היא לא יכלה לעשות כנגד זה, אך ללעוג לו ולנשים שלו באוזני, היא הרבתה לעשות.

כשהייתי בגיל 13 בערך, אבי התחיל ללכת לארוחות ארבע (היה פעם "מוסד" כזה בקיבוצים) לאשה שגרה בשכנותנו, וכנראה שהיחסים ביניהם לא הסתכמו רק בארוחות ארבע. אמי התחילה ללחוש באזני שהאשה הזו היא גנבת וכל הקיבוץ מדבר על זה.

אני כמובן כבר לא רציתי  ללכת אל האשה הזו, לארוחות ארבע, לאחר מה שאמי סיפרה לי. אבל אבי לא התעניין מה הסיבה לחוסר רצוני וממש כפה עלי להמשיך לבוא איתו לארוחות האלו. הוא "ניצח" אבל אני שמרתי לו טינה על-כך.

כשנה לאחר מכן הופיעה רוזה כאהובתו הרשמית של אבי. רוזה הייתה אחות שוויצרית, לא יהודיה, רווקה שהתקרבה כבר לגיל 40, ועשתה שנת התנדבות בבתי-חולים בארץ. היא הייתה בחורה עבת מותניים, בעלת פנים גבריות, ולא ידעה כמעט עברית. היא לא מצאה כלל חן בעיני מהרגע הראשון. אני שהייתי רגיל לנשים יפות כדוגמת אחותי ואמי, לא יכולתי להתרגל למראיה. חוץ מזה הרגשתי שעכשיו באה ה"אשה שתגנוב לי את אבא", וזה בעצם היה הגורם העיקרי להסתייגות שלי ממנה.

אמי שהבינה שכאן הולך ומתרקם קשר רציני, הגבירה את לחשיה כנגד אותה אשה. היא קראה לה אויניקה (דמות של יפהפיה מספרו של סנקייביץ, "קוו ואדיס דומיני"), ביודעה שגם בעיני רוזה מאד מכוערת. כאשר התברר לאמי כי רוזה מביאה לביתו של אבי מאכלים משלה, שלי אסור לגעת בהם, היא ממש כעסה (אמי כל חייה קיבלה תוספות של מזון משופר מהמטבח בגלל היותה חולת לב, ואותן היא נהגה לחלוק עמי).

מצב העניינים ביני לבין רוזה הלך והתדרדר. כפי שהבנתם היא באמת הייתה קמצנית, ולא ניסתה לקנות את ליבי במתנות או ממתקים. למעשה היא לא עשתה כל ניסיון להתקרב אלי, גם לאחר שרכשה את ידיעת העברית. היא הבחינה שאני מסתייג ממנה ובזה נגמר העניין מבחינתה. אני התחלתי להדיר את רגלי מביתו של אבי כאשר היא הייתה באה לבקר. תמיד היה לי את ביתה החם של אמי. לכל אורך התקופה הזו, אבי לא שוחח איתי על המצב, אפילו פעם אחת. הוא כאילו לא הרגיש שיש בעיה.

יום אחד רוזה חזרה לשוויץ, ואבי נסע אחריה. כעבור חודש או חודשיים הוא הודיע לי במכתב שהוא התחתן עם רוזה. הם נשארו שם כמעט שנה וכל אותו זמן לא כתבתי לו אפילו מילה אחת, בעוד שהוא הירבה לכתוב לי. הוא מאד כעס ולא היה יכול להבין את הסיבה להתנהגותי "המוזרה".

כאשר חזר לארץ ,עם אשתו הטרייה, הוא לקח אותי לשיחה בבית הקברות. לא ברור לי עד היום למה הוא בחר דווקא את המקום הזה לשיחת "נפש אל נפש". אולי בגלל הדרמטיות של המקום. כמובן שלא הייתה זאת שיחת נפש אל נפש אלא תוכחה אחת ארוכה מצדו. אני לא הוצאתי מילה.

אחרי אותה שיחה, כשאני בן כ-16 נפרדו דרכינו. אמנם לא באופן פיזי, אך בוודאי שבאופן נפשי. חייץ גדול גבה בינינו ונהיינו כשני זרים למשך שנים ארוכות.

(אני יוצא לחופש עד סוף השבוע, לכן לא אכתוב בימים הקרובים)