כל מה שחיכית לשמוע אבל את אף פעם לא שמעת

את מכבה את האור. ונועלת את דלת הדירה שלך. את מסובבת את המפתח פעמיים, כי את עוזבת לזמן ארוך יותר. את מגלגלת את המזוודה בשקט שלא לעשות יותר מדי רעש במסדרונות. שש בבוקר ואת צריכה לתפוס מטוס. את מגלגלת עצמך לתוך הצעיף,  הולכת ברחובות שמתעוררים לאיטם. השמש זה עתה הבקיעה את קורי הלילה ויש רעננות מיוחדת באוויר הסתיו. בכל פעם שאת צריכה ללכת משם, יש לך צביטה בלב. את לא אוהבת את הרעיון של הנסיעה למרות שאת לא משאירה אף אחד מאחור. הדלת סגורה פעמיים והמקרר ריק.

להגיע לשדה התעופה ולעבור את נהלי האבטחה המעצבנים. לא לבזבז זמן, פיתחת כישורים מיוחדים. את לוקחת שני מגשים, אחד למחשב ואחד לכל השאר. את שמה את החגורה שלך ואת הנעליים שלך במגש השני ולעבור מתחת לגלאי. באופן אוטומטי את נכנסת לחנות הפטורה מהמכס ולנסות כמה בשמים, לבדוק את השוקולדים בלי לקנות שום דבר. אז את יושבת לשתות קפה ולחשוב על הטיסה הארוכה המחכה לך.

את תופסת, הטיול הזה מההתחלה. במוקדם או במאוחר את חייבת לפגוש אותו. את הולכת לפגוש אותו ארבעה חודשים וחצי לאחר שראית אותו בפעם האחרונה. ארבעה חודשים וחצי לאחר שהחלטת שזה תלוי בך כדי לשים עצירה מלאה לכל  המשפטים שהסתיימו תמיד עם שלוש נקודות; שלוש הנקודות. שלוש נקודות קטנות שמייצגות את כל מה שחיכית לשמוע אבל את אף פעם לא שמעת, הם מייצגים את כל מה שרצית , אבל הם לא הצליחו לחצות את המרחק בינכם. שלוש נקודות קטנות שיכולות להיות כל דבר ושום דבר, משאירות אותך בהשעיה. משפטים לא גמורים. הסיפור שלך, שאת עוברת את שלב הכעס על ידי לקלל אותו כמה שאת יכולה, עכשיו היית בשלב הריפוי. רק כאשר ארזת את המזוודה שלך את מרגישה את הייסורים שלך עם הפגישה העתידה איתו. את מבינה שהוא יהיה שם עם כל מה שאת עברת דרך ארבעה וחצי חודשים שעברו. בכל יום, יש לך סיפור על הספרים שקראתם, המוזיקה שהאזנת, ואת האוכל שבשלת. את מבינה שהוא נסע איתך בכל אותם שדות התעופה שבו הוא חמק דרך ביטחון ללא צורך בדרכון, מבלי להסיר את החגורה שלו ואת נעליו. את מופתעת שהוא אפילו לא זוהה כאשר את עברת את כל סריקת הגוף בפעם הראשונה בשדה התעופה. כל החודשים האלה, הוא כבר הולך איתך לעבודה, גילית בסקרנות את רחובות טהרן, נהנת מהיופי של החוף האיטלקי, הערצתם יחדיו את הנפילה הצבעונית של מפלי הניאגרה, וכבר התפעלתם יחד מסופות הגשם והשלג בערים שונות בעולם. בתמימות חשבת שהוא  חלק מההיסטוריה שלך. 
את מתבוננת במראה לפני שעזבת את החדר במלון שלך. את שמה לב שיש לך יותר ויותר אפור בשיער. את זוכרת ששאל אותך בצורה דיסקרטית אם את מתכונת לצבוע את השיער שלך או לא. את השבת כי את כמו שאת עם ניצני שיער אפור לבן, את רואה בהם תזכורת להיותך בוגרת יותר. אבל עם כל צעד שאת משחררת שנה ועוד שנה, שאת מגיעה לשם את עלולה למצוא אותו, את הופכת שוב לילדה כשההית בת שלוש עשרה בדימוי שבו השתמשת בעבר. הרגליים שלך כבר לא יכולות להחזיק את המשקל שלך. הידיים שלך קרות והחזייה שלך לוחצת בחזה, מונעת ממך לנשום. זה ההבדל היחיד; בשלוש העשר עדיין לא השתמשת בחזייה. את עוצרת ולוקחת כמה נשימות עמוקות. ברגע זה את חושבת על אבא שלך. בקיץ האחרון הוא היה אומר לך שאין דבר נעים יותר בחיים מאשר להיות מאוהבה, להרגיש את חוסר הסבלנות של מציאת אחרת. את גם זוכרת מה האמא שלך ענתה, שאם לאחרים אין מחסור בסבלנות, את מסתכנת ועלולה להיפגע. זה התרחיש שמחכה לך היום. 
את מוצאת את עצמך יושבת מולו. הוא נחמד אליך, כאילו בא בהפתעה. היית מוכנה לגרוע מכל. הוא מנסה לעשות כמה בדיחות, אבל את לא יכולה לחייך. גם אם בא לך לחייך, כי מכאן את יכולה לעשות זאת, הלב שלך הוא לא בזה. הוא מרגיש שאת מוטרדת. מה שמטריד אותך בסיפור הזה הוא שאת יודעת שהוא מסוגל להרגיש את מה שקורה בראש שלך ובלב, ובכל זאת את בוחרת להתעלם ממנו. תואר של אבדן הכרה שעבורך הוא בלתי נתפס לחלוטין. זה נותן את הרושם של לא להיות שווה את הטרחה שעסקה בו. את לא יודעת בדיוק מה את רוצה שהוא יעשה, אבל להתעלם מהנושא הוא בהחלט לא אחת מהאפשרויות שלך. 
את צופה בו בזמן שהוא אוכל ומדבר על כל מיני נושאים אולי מענינים אבל במרחקים. את מתבוננת בזהירות על כל חלק מפניו, שיער ראשו המבריק. עייניך נמשכות לעיניו, באותו אופן שהיית לפני חמש שנים, כאשר ההיתם יחד בפעם הראשונה פעימות הלב המואצת שלך הודיעה לך על האירוע שמגיע. את מרגישה בעצמותיך עד כמה שהתגעגעת אליו בארבעה וחצי חודשים אלה שחלפו, במהלך חמש שנים. את רוצה את יכולה להגיד לו את זה. כפי שאת חופשיה לקלל אותו ולתת לו ממה שהוא גורם לך להרגיש, את רוצה, ואת יכולה לספר לו על אמת על כל מה שקרה בחודשים האלה שעברו. את רוצה ואת יכולה לשאול אותו את כל השאלות שאת שואלת אותו כל הזמן בראש שלך. כל השאלות אלה נותרו ללא מענה עם שלוש הנקודות בסוף המשפטים שלו. אבל הוא גרם לך להבין שוב ושוב שאין לו אוזניים לשיחה כזאת. הוא נמצא כאן רק כדי להפוך את השיחות קטנות, רק כדי להיות חברתי, כי זה מה שעמיתים עושים. את מוצאת את זה מאוד אנוכי וצבוע, כך שתסלחי לעצמך והשאירי אותו לבד ליד השולחן. כמו שאת הולכת משם, את מרגישה צביטה גדולה בלב שלך. את לא אוהבת אותו, השאירי אותו מאחוריך ...