לשוב אל מקור מחצבתנו
קטע זה יהיה רק המבוא לנושא"החזרה הביתה ,החזרה לילדות,לנעורים,או לקן אהבתנו"
זהו נושא שהספרות דשה בו לא מעט ולא בכדי.
הנה אני גדלתי בשני מקומות(לפחות)נולדתי בברטיסלבה,בירת סלובקיה,לא רחוק מהדנובה(כמרחק רח' בן יהודה בתל אביב מהים)ובמגדיאל ,בארץ,שכיום היא חלק מהעיר"הוד השרון".
כשעליתי ארצה ב49 כל כך התגעגעתי לעיר הולדתי עד שהייתי חולמת שאני הולכת ברחובות העיר ובוכה.
בשנת 95,כשאישי ואני נסענו לשם,יכולתי ללכת בעיקבות החלום והזיכרון ברחובות העיר.
הבעיה היא שבכל פעם כשאתה מגיע לאותו מקום של מחצבתך,בכל פעם הוא משתנה.ומצפה לך אכזבה .
כי אתה מחפש שם את שרידי ילדותך והיא אינה שם עוד.במגדיאל יש לי מזל רב יותר.בית הספר היסודי בו למדתי,לא השתנה כלל.ואני עומדת ליד שערו,מכניסה את האף בין הסורגים ומביטה פנימה ולוחשת"שלום ילדות,",אבל הבתים,שכולם היו קטנים(וילות"קוראים לכאלה כיום),הם רבי קומות.הבית שלנו עדיין עומד שם כפי שהיה,אבל אם אחפש בין כתליו המושכרים,את קולותינו,כשהיינו ילדים ואת קולות הורינו,לא נימצא אותם שם.
זהו נושא שכניראה העסיק את הספרות ואני מקווה לשוב אליו והפעם לא אספר על עצמי.
טובה, יש דרך אחת לעצור הזמן שדוהר - כשעוצמים את העיניים והדמיון משתולל
להסתכל בעינים בוגרות
אני נולדתי פה בארץ,,תמיד חזרתי
למקום ילדותי לראות את עץ התות שליד ביתנו ואשר כל כך אהבתי
כן הוא עדין נמצא,,
עץ התות אדום
לזכר ימי התום,
את מקום כור מחצבתי
כי, שכונת חסן באק
והיא מנשיה לשעבר
הפכה להיות תחנת האוטובוסים
"כרמלית"
בעבר כתבתי מספר פוסטים על זיכרונות העבר והחזרה אל הסביבה בה גדלנו , סביבה שעיצבה אותנו והשאירה בנו רשמים רבים. היו גם כאלה שהסתייגו מהקשר אל העבר.אפשר לזקוף זאת אולי לכך שלאותם האנשים לא היה עבר. אנשים שלא היה להם בית .ידוע שרבים מהעולים נדדו בדרכים עד שמצאו כאן את ביתם ולכן קשה להאשים אותם.
אני גדלתי בסביבה שהשאירה בי רשמים רבים . זכרתי את הבית שהסביבה הייתה עדיין שכונה. ראיתי את ההתפתחות של העיר תל אביב שהייתה עדיין חולית ובתולית. וכאשר אחרי 40 שנה נסעתי לבקר את הסביבה , התאכזבתי. הקידמה הרסה סביבה יפה ויצרה רחובות צרים עם בתים רבי קומות. הבית נעלם וכך גם הסביבה . הייתה זו תוצאה של הקידמה. חזרתי מאוכזב.