ספרים שיש להם "תזה" - אינם משכנעים

הכריכות של שני ה"מתחרים" רבי המכר

ברשימת רבי המכר נמצאים שני ספרים כמעט "תאומים" - 'כניעה' מאת מישל וולבק, שנהייתה בסט סלר בצרפת ו'שלישי' מאת ישי שריד שהפך בסט סלר בישראל. שני ספרים פוליטיים, מגידי עתידות ומעוררי חלחלה.
שני הספרים נדונו בזה אחר זה בבוקלאב, שבו אני חבר, ושניהם, מה לעשות - לא שכנעו אותי. בניגוד לחלק מן המשתתפים, שקראו את שני הספרים ונבהלו אינני חושש ואינני מבוהל.
בקצרה: 'שלישי' מדבר על ישראל של העתיד. מדינה, שבה נבנה בית מקדש שלישי, שולטת בקיצוניות מפלגה ימנית, הגורמת לבידודה של ישראל והחרמתה. התוצאה הסופית: העמלקים (כינוי למוסלמים) הורסים את הארץ וכובשים אותה, כאשר העולם אינו נותן סיוע צבאי למדינה הנלחמת ביוזמת מנהיגה.
'כניעה', שזכה בפרסומת אדירה בעקבות הפיגועים הקשים בצרפת, מתאר עתיד שבו מפלגה איסלמית זוכה בניהול המדינה אחרי שהגיעה למקום גבוה בבחירות ויצרה ברית עם הסוציאליסטים. השתלטות "רכה" של בן עבס, מנהיג המפלגה, שמבקש ליצור חליפות איסלמית באירופה וצפון אפריקה במדינות, שבינתיים הן נוצריות ובמדינות שהן כבר איסלמיות.
מישל וולבק מתאר מצב של כניעה, למעשה. השמאל והנוצרים ביחד נכנעים לאיסלם ההולך וגובר. וולבק מתאר לכאורה את הנעשה בתוככי אוניברסיטה בפאריז, אבל למעשה הוא מתרכז במרצה בודד, דכאוני וסוציומט, שאין לו קשר עם חברים למקצוע. אין לו יחסים עם מרצים אחרים בפקולטה והוא יותר בעקיפין ובמרוחק על המהפכה הפוליטית, שמתרחשת במדינה. את יחסיו עם נשים, הגדירו נשים בבוקלאב כ"החפצה". לנשים אין רצון, אין יכולות וכל מה שהן משמשות - מטרה למחשבות מין של הגיבור. למעט מרצה אחת באוניברסיטה שהיא... מומחית לבישול.
אותי, גיבור כזה לא מעורר לקרוא את סיפורו.
דומה לו ישי שריד המתאר מנהיג שחוזר בתשובה והופך למלך. שריד לא אומר דבר על המלכה, אמו של הגיבור ואשתו של המלך. הוא לא מציג את דמותה של חברתו של המספר שהפכה להיות אשת המלך השניה. הוא לא יוצר דמויות חיות, שיש להן תגובות על המתרחש. מלבד, אולי, תגובתו של המספר על האירועים. לדעתי, גם תגובה זו מעטה למעשה.
בשני הספרים, המחברים משתמשים בהרבה מאד סמלים מן התרבות של ארצם. ישי שריד נזקק לתנ"ך כמקור למנהגי המקדש בבואו לתאר את העתיד הנורא בישראל, כאשר נמשכת העלאת הקורבנות על המזבח בעת שהעם רעב. מישל וולבק משתמש בהרבה מאד מידע מהתרבות הקטולית ומפזר רמזים ללא סוף למנהגים הידועים היטב לצרפתים. לצערי, לא לי.
הבחנתי בהרבה רמיזות של שריד לתנ"ך ומנהגי היהדות, שבוודאי אינם מוכרים לקוראים זרים. מאידך, רק בבוקלאב הפנו את תשומת לבי לכך ש'כניעה' מסתמך על מורשתו התרבותית של הויסמנס, כשהספר חוזר ומספר ומפרט את הקשר של המחבר, פרנסואה (שימו לב, זה רמז לפרנס...) אל הסופר הצרפתי, שהלך לעולמו לפני למעלה ממאה שנה. לי, השם הויסמנס לא אמר הרבה וגם מן הספר לא התרשמתי מן ההקשר הכל כך הדוק של המחבר אליו.
התרגום של הספר לא עשה חסד כאשר טרח ושרבב ראשי תיבות לועזיים בלי סוף. קשה לקורא העברי לזכור אלו ראשי תיבות שייכים לאיזה מפלגה ומי הוא מי בסבך הפוליטי הצרפתי.
שני המחברים באו עם נוסחה פוליטית מוכנה וביקשו לאיים על הציבור שהעתיד יהיה נורא (אם לא יקבלו את דעתם).
לא נבהלתי, כי הגדת עתידות ניתנה כידוע לשוטים. וגם אם וולבק ושריד אינם שוטים, כשרון לכתוב ספר - אין להם. מבחינה ספרותית הם, לדעתי, פחות מבינוני. לא פלא שאינני נבהל מתחזית אפוקליפטית כזו.
אגב, בעוד וולבק מדבר על השתלטות "רכה" של האיסלם על צרפת, הוא לא חזה כלל אפשרות של טרור אלים מצד הקיצונים של דת זו.  
אמירה
משהו שאנחנו לא שומעים בדרך כלל: סטודנט מוסלמי לומד אצל מרצה נוצרי ומתלונן - "הוא גזען!"